סקר
מה מרתיע אותי במסכת חולין?
האורך!
פרק אלו טריפות
ענייני קדשים
לא מרתיע!


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ולא פרעתיך מאה עפצי – אלון התולע

 

"ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך. אמר ליה: ולא פרעתיך מאה עפצי דקיימי בשיתא שיתא? אמר ליה: לאו בארבעה ארבעה הוו קיימי? אתו תרי סהדי ואמרו אין בארבעה ארבעה הוו קיימי. אמר רבא הוחזק כפרן" (שבועות מא ע"ב).

פירוש: הַהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: הַב לִי שִׁית מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּך [תן לי שש מאות זוזים, דינרים, שאני נושה בך], אָמַר לֵיהּ [לו]: וְכי לֹא פְּרַעְתִּיךְ מֵאָה קַבֵּי [קבים] עַפְצֵי דְּקַיְימִי בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא [עפצים שהיו עומדים, נמכרים, בששה ששה] דינרים לקב? אָמַר לֵיהּ [לו]: לָאו בְּאַרְבָּעָה אַרְבָּעָה הָווּ קַיְימִי [האם לא בארבעה ארבעה דינרים לקב היו עומדים]? אֲתוּ תְּרֵי סָהֲדֵי [באו שני עדים] וְאָמְרוּ: אִין [כן], בְּאַרְבָּעָה אַרְבָּעָה הָווּ קַיְימִי [היו עומדים]. אָמַר רָבָא: הוּחֲזַק הלווה כַּפְרָן (שקרן) שהרי הכחישוהו העדים. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: אלון התולע   שם באנגלית: Boissier Oak   שם מדעי: Quercus boissieri

שם נרדף במקורות: מילין   שמות בשפות אחרות: ערבית - מַל, בַּלוּט אל-פאש


נושא מרכזי: מהם עפצים ולצורך מה השתמשו בהם?


תקציר: עפצים הם גידולים על גבי איברי צמחים, ממינים שונים, הנגרמים כתוצאה מ"הדבקה" על ידי יצורים שונים ובעיקר חרקים מכמה סדרות. קיימים גם עפצים הנוצרים על ידי קרדיות(1) ומיני חיידקים. העפץ מתפתח על הצמח כתוצאה מהפרשת חומרים על ידי היצורים ה"טפילים"(2) והוא בעל מבנה אופייני למין הצמח ומין ה"טפיל". אלון התולע נקרא על שם חרקים הגורמים להתפתחות עפצים כדוריים ועפצים דמויי אלמוג על ענפיו. העפצים של האלונים ובמיוחד של אלון התולע משמשים מאז העת העתיקה מקור להפקת טאנינים (Tannin) שהם חומרים החשובים בבורסקאות ואחד המרכיבים בהכנת דיו. הפקת הטאנינים מתבצעת בעזרת בישול העפצים במים והתוצר הוא תמיסה שנקראה בלשון חכמים "מי מילין".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כאמור, מי המילין הם מי עפצים של אלון התולע ושמם נובע מצורת העפצים דמויי התפוחים הקטנים המתפתחים עליו. תפוחים נקראים ביוונית Melon והקדמונים התייחסו לעפצים כפירות. אלון התולע עצמו נקרא בלשון התוספתא מילין על שם עפציו. גם בערבית נקרא אלון התולע "מל". הזהות בין המילין והעפצים ("אפצא") משתמעת באופן ברור משאלת הגמרא (גיטין, יט ע"א): "רבי אבהו אמר: במי מילין. והתני רבי חנינא: כתבו במי טריא ואפצא – כשר וכו'?". ההצעה לבחור דווקא באלון התולע כמילין, מבין מיני האלון האחרים הגדלים בארץ, נובעת משתי סיבות:

א. אלון התולע הוא המין ההררי ביותר מבין שלושת המינים הנפוצים בארץ ולכן הוא המתאים ביותר לדברי התוספתא: " ... רשב"ג אומר: סימן להרים מילין, סימן לעמקים דקלים, סימן לנחלים קנים, סימן לשפלים שקמים, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר: ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב" (תוספתא שביעית פ"ז מ"ט). דברים אלו מופיעים בלשון דומה גם בתלמוד הירושלמי (שביעית פרק ט דף לח טור ד' ה"ב).
ב. העפצים הכדוריים מאפיינים בעיקר את אלון התולע ו"יבולם" הוא הגבוה ביותר מבין האלונים. בשונה משאר האלונים בארץ בלוטי אלון התולע מבשילים במשך פחות משנה (משך ההבשלה באלון מצוי כשנה וחצי). ייתכן ומשך ההבשלה הקצר הוא התאמה מפני קפיאה בקור המאפיין את בתי גידולו הצפוניים.


בסוגייתנו מוזכרים עפצים כבדרך אגב אך מפירוש רש"י נוכל ללמוד על השימוש שנעשה בהם: "עפצי - גל"ש בלע"ז ומעבדין בהן עורות". ד"ר משה קטן באוצר לעזי רש"י מסביר: gales גידולים טפיליים בעץ אלון – עפצים. מעניין לציין שגם באנגלית בת ימינו עפצים נקראים Galls.

דברי רש"י אצלנו מבוססים על סוגיות אחרות שבהן מתואר תפקיד העפצים באופן מפורש. במנחות (לא ע"ב) אומרת הגמרא בהתייחסה לגווילי ספר תורה: "... ולא עתיקתא עתיקתא ממש, ולא חדתתא חדתתא ממש, אלא הא דלא אפיצן הא דאפיצן". מפרש רש"י: "אפיצן - הוי שחור כעתיקא אפיצן מתוקן הקלף בעפצין שקורין גל"ש". לגבי כתיבת גט: "ובכל דבר שהוא מתקיים וכו': לאתויי מאי? לאתויי הא דתני רבי חנינא: כתבו במי טריא ואפצא כשר ... איתמר: עדים שאין יודעים לחתום, רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו, ושמואל אמר באבר. ... רבי אבהו אמר במי מילין. והתני רבי חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר? לא קשיא הא דאפיץ הא דלא אפיץ, שאין מי מילין על גבי מי מילין" (גיטין יט ע"א). רש"י: "במי טריא - מי גשמים לשון מורי מי טריא מים ששורים בו פרי שהוא כעין עפצים גל"ש בלע"ז. הא דאפיצא - הקלפים מעובדים בעפצים, רושמין עליהן את העדים במי מילין, דלא הוי כתב, שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר, הלכך אין מי מילין על גבי מילין, ומתניתין בדלא אפיצן". משתמע מהגמרא שאמנם ניתן לכתוב גט במי עפצים אך כל זה כאשר הקלף לא עבר תהליך של עיבוד בעפצים ("אפיצן"). אם הוא עובד על ידי עפצים הכתיבה על גביו פסולה ("אין מי מילין על גבי מי מילין") ולכן ניתן לסמן בעזרתו לעדים שאינם יודעים לחתום כיצד עליהם לחתום (כמובן על ידי צבע אחר) ואין בכך כתיבה על גבי כתיבה.

טכניקת כתיבה שונה שיש בה השלכות גם למלאכת כותב בשבת מובאת בירושלמי: "כתב לא השופך. א"ר חייה בר בא: אילין בני מדינתא ערימין סגין, וכד חד מינהון בעי משלחה כתב מסטירין לחבריה, הוא כתב במי מילין והך דמקבל כתביה שפיך דיו שאין בו עפץ והוא קולט מקום הכתב. עשה כן בשבת מהו? תמן תנינן: כתב על גבי כתב פטור וכו'" (גיטין פרק ב דף מד טור ב /ה"ג). פירוש: בהמשך להלכות שנאמרו לגבי אופן כתיבת הגט מובאת הלכה נוספת הנלמדת מהמילה "וכתב" והיא שיש צורך לכתוב ולא לשפוך. מסביר רב חייה כיצד תתכן כתיבה על ידי שפיכה: ישנם בני מדינה שהם מתוחכמים מאד וכאשר אחד מהם רוצה לשלוח כתב סתרים לחבירו הוא כותבו במי מילין. המקבל שופך על הדף שיו שאין בו עפצים והוא נקלט במקום הכתב כלומר במקום מי המילין ואז הוא ניתן לקריאה. מסיימת הגמרא בשאלה האם יש בשיטת כתיבה זו משום איסור בשבת. אם נבחן את שיטת הפענוח של כתב הסתרים נוכל להסיק מסקנות לגבי חלקם של מי המילין בהכנת דיו. הפענוח מתבצע על ידי שפיכת "דיו שאין בו עפץ". אין ספק שדיו זה חסר צבע כשלעצמו או שצבעו שונה מהצבע הסופי של האותיות המתקבל לאחר שפיכתו משום שאם לא כן הרי לא ניתן יהיה לזהות את כתב הסתרים המקורי. התנאי שהדיו יהיה בלי עפץ מוביל למסקנה שמדובר בצבע הנוצר כתוצאה מריאקציה בין מי עפצים ובין הדיו והכוונה בשיטה לאפשר לריאקציה להתקיים באופן ספציפי רק במקום כתב הסתרים. אם היו מוסיפים מי עפצים לדיו עצמו כל הדף היה נצבע בשחור ולא ניתן היה להבחין באותיות.

שני התנאים המתוארים בירושלמי לגבי שיטת פיענוח כתב הסתרים מובילים לאחת משיטות הכנת דיו הסת"ם. בשיטה זו נוהגים לבשל את העפצים במים מספר שעות ולאחר מכן להוסיף למים אלו ("מי מילין") תרכובת הנקראת גופרת ברזל. נראה, אם כן, שהשיטה אותה תיאר רב חייה ל"כתיבת סתרים" היא בעזרת מי עפצים ופענוח הכתוב התבצע על ידי שפיכת תמיסת גופרת ברזל ש"פיתחה" את האותיות והפכה אותן לשחורות. אם מי העפצים היו מוסיפים את מי העפצים לתמיסת גופרת הברזל מראש כולה הייתה שחורה ומקום האותיות לא היה ניכר. פליניוס הזקן(3) מתאר ניסוי המוכיח את יעילות השיטה. הוא טבל פפירוס במי עפצים ולאחר מכן טפטף על הנייר תמיסת מלח ברזל (גופרת הברזל) שהפכה את הנייר לשחור.(4)

נוכל לסכם על פי הבבלי והירושלמי שלעפצים היה תפקיד כפול. מי העפצים ("מי מילין") שימשו לעיבוד הקלף לכתיבה אך גם היוו מרכיב בהכנת הדיו לכתיבה. לא נוכל לקבוע בוודאות על פי הסוגיות בגמרא מהו העץ ממנו אספו את העפצים ובאיזה עפצים השתמשו אך מתוך היסטורית הבורסקאות והכנת הדיו נוכל להניח שמדובר בעפצי אלונים. מתוך סוגייתנו נוכל להסיק בעקיפין שהעפצים היו מוצר מפורסם ובעל ערך שוק ידוע. אמנם הויכוח בסוגיה נסב סביב המחיר לקב עפצים בזמן פרעון החוב אך הוא נבע מחוסר ידיעה של השער באותה עת. אפשר גם להסיק שנמכרו עפצים מסויימים בעלי גודל אחיד ולא תערובת של עפצים מסוגים שונים, ולכן בגדלים שונים, שהרי המחיר נקבע על פי הנפח.
 

      
תמונה 1. אלון התולע - עפצים (צעיר ובוגר)   תמונה 2. אלון התולע – עפצים 

  

הרחבה

אלון התולע

אלון התולע הוא אחד מבין חמשת מיני האלון בעלי התפוצה הטבעית בארץ ישראל. האבחנה בין שלושת המינים הנפוצים: אלון מצוי, אלון התבור ואלון התולע איננה קשה במיוחד וניתן להעזר, בין שאר הסימנים, גם במבנה הפרי (הבלוט). ההבדל בין הבלוטים הוא בגדלם, כאשר בלוטי האלון המצוי (תמונה 5) קטנים יותר מאשר בלוטי האחרים (תמונות 3-4), ומבנה הספלול (הספלול הוא מבנה דמוי קערה בתוכו נמצא גוף הבלוט דמוי האגוז). הבלוט נקרא בלשון המשנה אלון: "העושה כלי קבול מכל מקום טמא ... הרימון האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים וכו'" (כלים פי"ז מט"ו). השם הארמי בלוט נובע אולי מכך שהאגוז בולט מתוך הספלול.

אלון התולע הוא עץ זקוף, נשיר שתפוצתו באזורים קרים וגשומים יותר מאשר האלון המצוי ואלון התבור. שני המינים הנותרים מבין חמשת המינים החיים בארץ גדלים רק בחרמון. הדרישות האקלימיות של אלון התולע מגבילות את תפוצתו להרים הגבוהים יחסית (800-1800 מ') בצפון ומרכז הארץ.
 

      
תמונה 3. אלון התולע - בלוט   תמונה 4. אלון התבור - בלוט

  

      
תמונה 5. אלון מצוי - בלוט   תמונה 6. אלון מצוי - נבט

  
עפצים

אחת מתופעות הטבע המרשימות ביותר היא התפתחות עפצים על גבי צמחים. עפץ הוא גידול חריג בצמח הנגרם כתוצאה מיחסי גומלין בין הורמוני הצמח וחומרים כימיים מווסתי גידול המיוצרים על ידי חרקים או קרדיות הנטפלים לצמח. גידולים אלו יוצרים מבנה (בעל צורה אופיינית למין הצמח ומין החרק) שבחללו מתפתח החרק הדייר או צאצאיו. עם השלמת ההתפתחות בוקע החרק או צאצאיו לאוויר העולם, מבעד לפתח או סדק בעפץ, וממשיך במחזור החיים עד ליצירת דור העפצים הבא. עפצים יכולים להתפתח על פקעים, עלים, קליפה, פרחים, ניצנים, איצטרובלים או שורשים. העפצים הבולטים ביותר הם עפצי העלים והענפים. הדיירים בעפץ ניזונים מחומרים שהם קולטים מהרקמות הפנימיות של העפץ. העפץ גם מספק מחסה מפגעי מזג האוויר והגנה מפני אויבים טבעיים או ריסוס בקוטלי חרקים. החרקים יוצרי העפצים שייכים לסדרות שונות כמו כנימות, צרעות ואף פרפרים. תופעת היווצרות העפצים מרשימה בעיקר משום שקיים בה קשר הדוק בין צמחים ובעלי חיים על בסיס של הכרות כימית. החרק או הקרדית מזהים את הצמח הספציפי להם על פי תכולת החומרים שבו ואילו הצמח מפתח את העפצים בתגובה לחרק ספציפי בלבד. ניתן לתאר את ההתפתחות של העפצים כ"שיבוש" בקצב חלוקת תאי הצמח בגלל שינויים החלים בהורמוני הצמיחה שלו בגלל השפעת החומרים המופרשים על ידי דייר העפץ. השינוים אופייניים וספציפיים וניתן להגדיר צמחים וחרקים על פי צורת העפצים שמתפתחים בהם או העפצים שהם יוצרים.

מנגנון יצירת העפצים

העפצים של אלון התולע שבהם נעסוק שייכים לקבוצת עפצים הנקראת "עפצים מבוקרים". קבוצת עפצים זו היא גם המרשימה ביותר משום שהם גדלים לגודל, צורה וצבע ספציפיים לכל מין של חרק. אם נתייחס לעפצי הצרעפציות הרי שיצירת העפץ מתחילה כאשר צרעה נקבה מזריקה את ביציה לתוך ניצן, עלה או גבעול. כאשר הזחלים בוקעים הם מתחילים לאכול את רקמת הפונדקאי מסביבם. הצמח מצידו מגיב בתגובה הגנתית להפרעה הפיסיקלית והכימית על ידי תיחום הרעלים או הפלישה בתוך גידול נוקשה – העפץ. באופן אירוני בתגובה זו הצמח מספק לפולש מחסה ומזון. לאחר השלמת הגלגול הצרעות הבוגרות מנקבות פתח יציאה עגול על ידי לעיסה בדופן העפץ ודרכו הן משתחררות (תמונה 12).

אם נתייחס באופן כללי לעפצים הרי שההתחלה של התפתחותם קשורה להטלת הביצים על ידי הנקבה הבוגרת ו/או לכרסום הצמח על ידי שלבי הזחל המוקדמים. כתלות במין החרק ומבנה גפי הפה שלו (גפי פה לועסות או חדק מציצה) מוזרקים לרקמות הצמח נוזלי רוק. נוזלים אלו עשויים להכיל חומצות אמיניות, אוקסינים (הורמונים צמחיים המווסתים חלוקה תאים וגדילה), אנזימים מעכלי צמחים כמו פקטינאזות, צללולאזות ופרוטאינאזות.(5) המנגנון המדוייק שבעזרתו חומרים אלו משרים את חלוקת התאים ובניית העפץ מסובך מאד ומשתנה בין מינים שונים ואפילו בין רקמות שונות בצמח עצמו. נראה שלעלייה בריכוזי הורמונים צמחיים ברקמת העפץ יש תפקיד חשוב בתהליך בכמה ממיני העפצים.
 

      
תמונה 7. עפץ על אלה ארץ ישראלית - הגורם להיווצרות העפץ היא כנימה בשם עפצית הקרן     תמונה 8. עפצים יבשים של עפצית הקרן לאחר הגחת הכנימות
 

  

      
תמונה 9. עפץ של עפצית הקרן – ניתן לראות בתוכו את הכנימות (הגופיפים הכתומים).    תמונה 10. עפץ דמוי אלמוג על אלה אטלנטית
 

 
עפצי אלון התולע

אלון התולע הוא פונדקאי לשני חרקים המפתחים עליו עפצים: 1. כנימת מגן (ממשפחת הכרמילים) הגורמת להתפתחות עפצים דמויי אלמוג שלפי הסברה מביציה הפיקו את צבע השני (תולעת שני).(6) 2. צרעה השייכת למשפחת הצרעפציתיים הגורמת להתפתחות העפצים הכדוריים (תמונות 12-14). הצרעפצתיים הם משפחה של צרעות קטנות ו זחלים של מינים רבים במשפחה גורמים ליצירת עפצים במיוחד על עצי אלון. מבין 75 מיני העפצים הידועים בארץ 54 נגרמים על ידי צרעפציתיים. 
 

        
תמונה 11. אלון תולע - עפצים         צילם:  Gideon Pisanty   תמונה 12. אלון התולע - עפצי "תפוחים" לאחר הגחת הצרעה

 

      
תמונה 12. אלון אנגלי - גולם של צרעפצית בתוך עפץ
הצרעפציות באדיבות אביחי בנימיני
  תמונה 13. אלון אנגלי -  צרעפצית בוגרת ממשפחת ה - Cynipidae

 
עפצי הצרעפציות של האלון מכילים חומרים כימיים בשם טאנינים בריכוז גבוה ומאז ימי קדם משמשים עפצי עצי האלון ובמיוחד אלון התולע כמקור לחומרים אלו לצורך עיבוד עורות, חומרי רפואה וכחומר גלם להכנת צבע הדיו. בעבר נחשב עיבוד העורות בעזרת עצי האלון לענף כלכלי חשוב בא"י.

כל חלקי האלון מכילים טאנינים אך הבלוטים והעפצים מועדפים לשימוש הן בגלל ריכוז החומרים הגבוה שבהם והן משום שאת העצה מעדיפים לנצל לצרכים אחרים כמו בנייה וכלי עבודה. לאלון התולע קורה מרכזית ארוכה וישרה ולכן הוא היה עץ בנייה מועדף. עצים מעטים שלא נכרתו מגיעים לגובה של 20 מ' אך בדרך כלל גובה העץ הוא 4-8 מ'. העץ הצעיר או הכרות מצמיח ענף זקוף אחד המתארך בקצב של 1 מ' ואף יותר בשנה. הגידול המהיר לגובה ולא לרוחב הביא לכך שגידלו את העץ במשק ההררי הערבי לצורך הפקת קורות בניין.
 

טאנין

טאנין הוא פולי-פנול(7) (פולימר פנולי) המיוצר על ידי צמחים בעיקר ברקמות הקשות שלהם (קליפת הפירות, חרצני ענבים, שריגי גפן ועוד). המקור הביוכימי של הטאנין קרוב לליגנין המשמש ליצירת סיבים בגבעולים ובגזעי העצים. את הטאנינים אנו מכירים כחומר הגורם לתחושת העקצוץ (עפיצות) המלווה אכילה של פירות בוסר. לטאנינים יש תפקיד חשוב בחיי הצמח, והם משמשים בעיקר בהגנתו מפני בעלי חיים הניזונים ממנו, אך האדם למד לנצל אותם גם לצרכיו. לטאנינים יש יכולת להיקשר לחלבונים ולגרום לשינוי במבנה המרחבי שלהם. לתכונה זו יש השפעה רעילה על בעל החיים הניזון מאיברי צמח המכילים טאנין בכמות גדולה. עצים מסויימים מתחילים לייצר טאנין בעקבות פגיעה בעליהם על מנת למנוע את המשך אכילתם. התברר שמינים מסויימים מסוגלים לאותת לשכניהם על סכנה מתקרבת בעזרת שחרור גז מסויים על מנת שיתחילו לייצר טאנין. הטאנין בפירות הבוסר מונע את אכילתם מוקדם מדי כלומר לפני הבשלת הזרעים. עם הבשלת הזרעים הטאנין מתפרק ומתאפשרת אכילת הפרי. תהליך זה מלווה בשינויי צבע וטעם בפרי המיועדים לאותת לבעלי חיים שהגיעה העת לקיים את עיסקת החליפין – תזונה תמורת הפצת הזרעים. בבלוטי האלון מרוכז הטאנין בקצה המכיל את העובר וכך יכולים בעלי חיים להתחיל לאכול בקצה השני מבלי לפגוע בעובר. האכילה החלקית מסייעת בהפצה ומאפשרת נביטה מהירה של הבלוט הפתוח.

יכולת הקישור של הטאנין לחלבונים מהווה מפתח לעיבוד העור. מולקולות הטאנין נקשרות לחלבון הקולגן וכך מאפשרות את השימוש התעשייתי בעור. שינוי מולקולות הקולגן מונע תהליכי רקבון ומעניק לעור גוון כהה יותר. השם "טאנין" נגזר משם מקצוע הבורסקאות באנגלית: tanning. הטאנין גורם לשימור טבעי של יין. בסביבות שנות ה - 50 התגלה כי הטאנין מפרק שומנים בדם ולכן ממליצים לשתות באופן יומי יין אדום משום שהוא מותסס עם הקליפות והחרצנים המכילים טאנין.

הכנת דיו סת"ם

מחלוקות רבות התגלעו ביחס לטיבו של הדיו המשמש לכתיבת סת"ם אך נסתפק בדבריו של הרמב"ם: "עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני, וכולן מעכבין, לפיכך אם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות ... שכותבין אותן בדיו ושיהיו נכתבין על הקלף. כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין, ומיבשין אותו ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו, וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים". אם כן מה מיעטה ההלכה, שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו? למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות, אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין". (היד החזקה, הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פ"א הלכה ג'-ה'). מדברים אלו אנו לומדים שכתיבה בדיו היא הלכה למשה מסיני, אך לומדים גם על אופן הכנת הדיו מלכתחילה ובדיעבד.


א. מלכתחילה יש להכין דיו העשוי להמחק והכינו אותו מתערובת של פיח עם חומר דבק כלשהו. על פי התאור ברמב"ם השיטה זהה לשיטה העתיקה ביותר להכנת דיו לכתיבה. נמצאו כתבים שתוארכו כ – 2,500 לפני הספירה. דיו זה הוכן על ידי שריפת שמן או זפת והכיל פחמן בשיעור של 80%. הפחמן עורב עם מים וגומי (שרף עצים) ליצירת תרחיף. החסרון בדיו זה היה שהוא נמחק בקלות רבה מדי. עיון בפוסקים לאורך הדורות מגלה התלבטות רבה כיצד להתמודד עם האילוץ לכתוב בדיו העשוי להמחק מחד גיסא ומאידך גיסא להבטיח שהכתב יישמר לאורך שנים. שתי הדרישות סותרות במידה רבה זו את זו. קושי זה הביא רבים מבין הפוסקים להעדיף דווקא את השיטה השנייה המובאת ברמב"ם הכשרה לדעתו רק בדיעבד.

ב. שיטת ה"בדיעבד" היא בעזרת "במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים". ניתן לשחזר את שיטה זו בעזרת מקורות שונים. מקובל להניח שלצורך הכנת הדיו ערבבו מי מילין (מי עפצים) עם גופרת נחושת או ברזל (קנקנתום). מי המילין נעשים על ידי בשול עפצים במים. מי עפצים מכילים תערובת של חומרי דבק וטאנין (Tannic acid). הדבק מסייע להדביק את הדיו לקלף. בעת הבישול עובר הטאנין הידרוליזה (פירוק בעזרת הכנסת מולקולת מים) ומשתחררת חומצה גאלית (gallic acid) היוצרת תרכובת עם הברזל שבגופרת הברזל והופכת אותו לשחור. בלי החומצה נשאר צבע הקנקנתום לבן-ירוק ואיננו משחיר. הרב מיכאל פרידמן הביא לתשומת לבי את דברי התוס' שגם כתישה גורמת להשחרת הקנקתום (אולי כתוצאה מחימצון): "... ונהי דאמרינן התם שהיא ירוקה מכל מקום יש לומר שמשחרת כששוחקים אותה הדק הדק" (מגילה, יח ע"ב). עלי לציין שעדיין לא בדקתי את הנושא.

הדיו המבוסס על התרכובת בין עפצים וגופרת ברזל היה הנפוץ ביותר בהיסטוריה המערבית. מסתבר על פי אנליזה כימית שמגילות ים המלח נכתבו בדיו מסוג זה. דיו עפצים מגיב מבחינה כימית עם הקולגן של הקלף או התאית בנייר ולכן איננו נמחק אך מציב בעיה קשה אחרת. החומצה פוגעת בקלף במשך הזמן ומאכלת את הדבק בין הדיו לקלף ובהמשך את הקלף או הנייר עצמם. זו אחת הסיבות לכך שבספרי תורה ישנים הרבה אותיות מתקלפות ונופלות. התופעה הזאת מציבה קושי בפני משחזרים של כתבים עתיקים. לעיתים ניתן לשחזר טקסטים בעזרת החללים שנוצרו בנייר על ידי הדיו. מסיבה זו, כנראה, אסר רבנו תם שמוש במי עפצים - "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה" (ספר התרומה הלכות ספר תורה קצ"ה). יש האוסרים להשתמש במי עפצים משום שמקור העפצים הם החרקים החיים בתוכם והם בעלי חיים אסורים באכילה. על מנת לדון בנושא זה עלינו להבין טוב את המנגנון המדוייק העומד מאחרי הקשר בין הטפילים והצמחים הפונדקאים.


 


(1) הקרדיות הן פרוקי רגליים מסדרת האקריות המשתייכת למחלקת העכבישניים. הקרדית המפורסמת ביותר היא קרדית מיקרוסקופית הנקראת קרדית האבק שגלליה הם הגורמים לתגובות האלרגיות של הרגישים לאבק בית.
(2) את המילה טפיל כתבתי בין מרכאות משום שרבים מהעפצים אינם גורמים נזק לפונדקאי ולכן הם אינם טפילים בהגדרה האקולוגית אלא "קומנסלים" (זה נהנה וזה אינו חסר).
(3) פליניוס הזקן, היה סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי וחי בשנים 23 - 25 באוגוסט 79. על פי המסורת הוא נהרג בהתפרצות הר הגעש ווזוב. את רשמיו ומסקנותיו ממסעותיו ערך אנציקלופדיה בת 37 כרכים הנחשבת למקיפה ביותר בעולם העתיק.
(4) Eusman, Elmer. "Iron Gall Ink." Paper Conservation Department. Rotterdam. 5 Nov. 1999
(5) פקטינאזות – אנזימים מעכלי פקטין (פקטין הוא רב-סוכר המצוי בדופן התא בתאים צמחיים), צללולאזות – אניזימים מעכלי תאית ופרוטאינאזות – אנזימים מעכלי חלבונים.
(6) עיין: עמר זהר, בעקבות תולעת השני הארץ ישראלית, נוה צוף- חלמיש תשס"ז.
(7) תרכובות פולי-פנוליות הן קבוצה של חומרים כימיים הנמצאים בצמחים ובנויים מיחידות יסוד שהן מולקולות פנול (תרכובת אורגנית ארומטית שנוסחתה C6H5OH). המספר המינימלי של מולקולות הפנול בפולי-פנול הוא 2. באופן כללי מחלקים את תרכובות הפולי-פנול לטאנינים הניתנים להידרוליזה ופנילפרופנואידים.


 

מקורות עיקריים:

יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 107-108).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 323-325).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 29).
 

 

לעיון נוסף:

אלון התולע באתר צמח השדה.

ראה כאן קטע וידאו העוסק בקשר בין אלון וצרעה יוצרת עפצים.  




א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר