אנא רמאה אנא?!
בבא מציעא כח ע"ב
"משרבו הרמאין, התקינו שיהו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו רמאי את, וטול. כי הא דאבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא ואשכחוה. אתא לקמיה דרבה בר רב הונא, אמר ליה: זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את, וטול. אזל אייתי סהדי, אמר להו: ידעיתון ביה דרמאי הוא? - אמרו ליה: אין. - אמר להו: אנא רמאה אנא?! - אמרו ליה: אנן לאו רמאי את קאמרינן. אמר רבה בר רב הונא: מסתברא, לא מייתי איניש חובתא לנפשיה".
מה מלמדת הגמרא בסיפור המעשה?
למה שאל רבה בר רב הונא את העדים שאלה מפתיעה שכזו?
אם "מסתברא דלא מייתי איניש חובתא לנפשיה" למה נצרך מלכתחילה להביא עדים?
אלא שכדברי הגמרא התקינו להצריך עדים, ואת העדים צריך לחקור כי בודאי שמעו לאיזה ענין נחוצה עדותם. לכן בלבלם רבה בר רב הונא ושאלם היפך ממה שציפו לשמוע, כדי לבדוק אם גם הם רמאים חריפים. וגם לבדוק אם אבוה דרב פפא יהא נבהל ונבעת מחמת דבריהם.
ואמנם תמימים היו, וגם רבה בר רב הונא לא נאלם דום ולא התבלבל. ונותרה רק השאלה האם פסולה עדותם האחרונה: "אנן לאו רמאי את, קאמרינן", מחמת דין: "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". ועל כך אמר דמסתברא, לא מייתי איניש חובתא לנפשיה, ולכן סביר שאין לפרש את דבריהם הראשונים כפשוטם, ודבריהם האחרונים רק פירשו כיאות את דבריהם הראשונים, ואינם בכלל חוזר ומגיד.
