חצי של מי? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא מציעא ב ע"א
שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.
הקב"ה ברא אותנו כיצורים גשמיים שזקוקים לגשמיות כדי להתקיים, והסיבה לזה היא מכיוון שהוא מבקש שנעלה את העולם הזה הגשמי לקדושה. אלא שבנקודה זו מסתתרת סכנה, משום שאדם יכול לספר לעצמו שהוא שקוע בעניינים גשמיים למטרות של קדושה, בו בזמן שהוא נסחף אחרי תאוות ליבו.
מה יכול האדם לשנן לעצמו תדיר, כדי שהעיסוק שלו עם העולם הגשמי לא יסית אותו מעבודתו הרוחנית?
תשובה נפלאה לשאלה זו אומר רבי משה הגר, בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ (משנה צרופה, מאמר ה', עמ' צג), כשהוא משתמש במהלך של המשנה הזו לתאר סיטואציה מוכרת לכל אחד מאיתנו.
השניים האוחזין, הוא מסביר, הם שני האוחזים המשמעותיים שיש בחייו של האדם: גופו ונשמתו. שניהם אוחזים בו כאשר כל אחד מהם טוען כלפי השני "כולה שלי", אולם כיצד יכול להיות שהאדם הוא כולו או גוף או נשמה, והרי כל אחד מאלו עומד כנגד השני ומצביע על כך שהוא חלק מהותי מזהותו של האדם!?
על כך אומר הישועות משה, טוען כל חלק "אני מצאתיה", היינו – אני אמציא לך דרך שבה תהיה כולך שלי.
הגוף טוען כנגד האדם "אתה רוצה ללמוד תורה? אין שום בעיה, שב תלמד! אבל בד בבד תשקיע גם בתענוגי והנאות העולם". לעומתו טוענת הנשמה "אתה רוצה להשביע את רעבונו של הגוף? אין שום בעיה! ההנאה שיש מההשגות הרוחניות, גדולה לאין ערוך מההנאה שיש לאדם מתאווה גשמית, ויחד נסביר לגוף שההנאה הזו שווה לו הרבה יותר".
אם כך, מה ניתן לעשות במחלוקת זו? מיהו זה שיזכה בטלית – האדם, וכיצד תבוא ההכרעה?
ההכרעה, אומר הישועות משה, מגיעה כאשר יש צורך להישבע. שכן בניגוד למציאות אותה מתארת המשנה, המאפשרת את החלוקה כתוצאה מהשבועה, הרי שהשבועה הרוחנית מכריעה את הכף.
שכן, כאשר האדם נבוך באיזו דרך עליו ללכת, האם דרך שמשלבת את הנאות העולם יחד עם צרכי הנשמה, או דרך שמשכנעת את הגוף כי הנאות הנשמה הן הדבר הנכון, עליו לפנות אל תוך תוכו פנימה ולהשביע את עצמו בשבועת המשנה, והיינו שכל חלק ישבע שיש לו אכן חצי מזהותו של האדם.
ברגע זה הגוף יכנע, שכן הוא לא מסוגל להישבע שבועה כזו, שהרי סופו להתכלות ולחזור לעפר, ובכך להיפרד מזהותו של אדם זה, ואם כן הדבר מעיד על כך שהחלק שיש לו בזהות זו איננו שווה כלל לחלקה של הנשמה שעתידה ללוות את האדם לעד ולעולמי עולמים.
אם מתבונן אדם בשבועה כזו, אומר הישועות משה, מובטח לו שההכרעה לטובת הנשמה תגיע במהרה, והעולם הגשמי לא יהווה עבורו מטרה, אלא רק אמצעי עבור צרכיה של הנשמה – לעשות לו יתברך דירה בעולם הזה.
