מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

השתמשות בחפץ ללא ידיעת בעליו

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא כב ע"א

שאלה:
א. האם מותר להשתמש בחפץ ששייך לאדם אחר ללא רשותו, כאשר בדעת המשתמש להחזירו למקומו הראשון כשיגמור להשתמש עמו?
ב. מה הדין אם המשתמש בטוח שאם חבירו היה יודע שהוא רוצה להשתמש בחפץ שלו, היה מרשה לו בחפץ לב?

תשובה:
א. אסור להשתמש בחפץ השייך לאדם אחר שאינו מכירו ללא רשותו. האיסור קיים - גם כאשר לא נגרם לחפץ נזק כל שהוא מחמת ההשתמשות, וגם כאשר השואל רוצה להשיבו לבעליו לאחר ההשתמשות. והעושה כן - נקרא גזלן, ואפילו אם השתמש בחפץ בזמן שבעליו אינו זקוק לו.1
ב. אין לקחת מחבירו ללא רשות דבר מאכל, או כל חפץ אחר אשר השימוש בו גורם הפסד לבעלים בכך שמכלה את החפץ או מפסיד חלק ממנו. דין זה נאמר - אפילו אם ברור לו שכאשר יוודע הדבר לחבירו, הוא יסכים למעשהו.
אולם בשעת הדחק, אדם שדחוק ביותר למאכל מסוים או לחפץ הנ"ל, וברור לו לפי איך שמכיר את בעל החפץ או את בעל המאכל, שכשיוודע לו הדבר הוא יסכים ברצון גמור למעשהו – יש לו על מי לסמוך לקחת את החפץ.2
ג. מותר לאדם להשתמש בחפץ ששייך לחבירו שמכירו, על מנת להשיבו לבעליו לאחר השימוש. ההיתר קיים - אם המשתמש יודע בוודאות שמחמת יחסיו הטובים עם בעל החפץ – היה מרשה לו להשתמש בחפץ, אם היה מבקש זאת ממנו. כמו כן היתר ההשתמשות קיים - אם השימוש בחפץ, אינו מצריך שייעשה נזק לחפץ או שיחסר ממנו מחמת השימוש בו. וכל שכן שרשאי להשתמש - אם במקרים אחרים כשביקש ממנו להשתמש בחפץ הזה או בחפצים בעל ערך ממוני דומה - חבירו הרשה לו ברצון גמור.3
למרות האמור, גם במקרים שקיימת ודאות שחבירו ירשה לו, אם יש באפשרותו לשאול ממנו רשות מפורשת, עליו לעשות זאת.
ד. חפץ אשר ידוע לכל שאין בעליו מקפיד על אף אדם אם ישתמש בו - מותר לכל אדם להשתמש בו ללא רשות. כמו כן מותר לאדם להשתמש בחפץ של חבירו לצורך מצוה - גם אם אינו מכירו - כמו: בטלית של חבירו.
היתר זה קיים בתנאי: א. שאין הבעלים זקוקים לחפץ זה באותו זמן. ב. שהמשתמש אינו מחסר או מקלקל את החפץ ע"י שימושו. ג. שיחזירנו למקום שלקחו משם לאחר גמר השימוש. ונכון שישתמש עמו במקום בו הניחוהו שעליו.
ה. בכל מקום שיש מנהג ידוע, שאפשר לאכול משל חבירו גם אם אינו מבקש ממנו רשות בכל פעם, כגון: במקרה של חברים הנמצאים באותו חדר בפנימיה - אם כך נהוג אצלם. או מי שמתארח אצל חבירו בביתו, והחבר מכבדו בהסכמת הוריו, גם כאשר הוריו אינם נמצאים בבית וכדו' - מותר לאורח לכתחילה לאכול, ואינו צריך להמתין לרשות ההורים.4

מקורות:
1. מבואר בגמ' (ב"מ מג:) ובשו"ע (חו"מ סי' שנט, ה) שכל המשתמש בחפץ השייך לחברו ללא רשותו, ואפילו אם דעתו להחזיר אותו בגמר ההשתמשות – נקרא גזלן, ואסור לעשות כן. ואם לקחו – צריך להחזיר את החפץ מיד למקום שנלקח משם, ועל פי הלכות השבת גזילה המבוארות בשו"ע (סי' שנה, א) וע"ש.
כי קבעו חז"ל, שכל אדם ששואל בסתם חפץ ששייך לחבירו על מנת להשתמש בו ולהשיבו לאחר השימוש לבעליו, כל שאין לו ידיעה ודאית מראש שהבעלים מסכים להשאילו לו - נקרא גזלן. וכלשון הגמ': שואל שלא מדעת - גזלן הוא. ולקמן בסעיף ג בתשובה נדון – כאשר השואל יודע מראש שבעל החפץ מסכים לכך, אע"פ שכעת כאשר שאל את החפץ להשתמש – לא קיבל ממנו רשות.
2. מבואר בתוס' (ב"מ כב. ד"ה מר זוטרא), שאסור לקחת לעצמו כל דבר מאכל או חפץ ששייך לחברו ללא רשותו, ואפילו אם הוא יודע בודאות שכשיוודע לחברו יסכים לכך. כי קיימא לן יאוש שלא מדעת הבעלים - לא הוי יאוש. ולפי זה במקרים הנידונים שם בגמ', כשלקח את החפץ לעצמו ללא ידיעת בעליו - באיסור בא לידו, כי עדיין לא הסכימו לכך הבעלים, ואע"פ שאח"כ הבעלים יסכימו למפרע למעשיו. וכדברי התוס' נקטו שם גם הגהות אשרי, והמרדכי (סי' תכה), ועיין בקצות החושן (סי' שנח ס"ק א).
אולם הש"ך (בחו"מ סי' שנח, ס"ק א), וכן בספר מחנה אפרים (הל' גזילה סי' ב) חלקו על כך, וסוברים – שדין יאוש שלא מדעת נאמר - רק באבידה שאין בה סימן. מאחר ושם גם כאשר יוודע הדבר לבעלים שהחפץ אבד מהם, ולעולם לא יזכו לקבלו שנית - הם מתייאשים ממנו רק מחוסר ברירה, מכיון שלא יוכלו לעולם לקבל בחזרה את האבידה. משא"כ בדבר שידוע שגם מעיקרא הבעלים מעוניינים שחברם ישתמש בחפץ שלהם, א"כ בהיתר הגיע בא החפץ לידי החבר, ולכן גם לכתחילה הוא יכול לקחת את החפץ ללא ידיעת חבירו, ועיין שם.
לפיכך, מאחר שזה ספיקא דאורייתא של איסור גזל, ומאחר והמשתמש הרי מכלה את ממון הבעלים, לכן יש להחמיר ולא לקחת את החפץ ללא ידיעת חבירו, וכך גם כתב בשו"ע הגר"ז בהל' מציאה (הל' ד') וע"ש.
3. נלע"ד שישנו הבדל מהותי, בין אם מפסידים לבעלים את המאכל או החפץ שברשותו, לבין אם רק משתמשים עמו על מנת להשיבו בחזרה לבעליו. דמחלוקת הש"ך עם התוס', וכן בכל המקרים המובאים בגמ' שם, מחלוקת אביי, ורבא קיימת – רק כאשר מוציאים ומכלים את המאכל או החפץ או חלק ממנו מרשות הבעלים. שבמקרים אלו סובר אביי - שצריך יאוש גמור של בעליו עוד לפני השימוש, כדי להפקיע את החפץ מרשות בעליו. משא"כ אם רק משתמשים בחפץ על מנת להחזירו לבעליו, ומעולם לא נטלו אותו על מנת להפקיעו מרשות הבעלים, וגם בשעת ההשתמשות, החפץ נשאר עדיין שייך לבעלים, ונחשב שנשאר ברשותם, שבמקרה זה - מספיק גילוי דעת בלבד שאין לבעלים קפידא בכך. ולכן מועיל הדבר אם ידוע למשתמש שהבעלים נותנים לו או לכל אדם שביקש זאת ממנו ברצון גמור להשתמש בחפציהם. וכ"ש שמותר להשתמש בחפצים, אם יודע שהבעלים או אף אדם לא מקפיד אם ישתמשו בחפץ שלו ויחזירוהו אח"כ למקומו, וכך גם מבואר בשיטה מקובצת בב"מ שם, בשם הרשב"א, והר"ן וע"ש, ובהערה 4.
ומצאתי בס"ד ראיה לכך משו"ע הגר"ז. שבהלכות מציאה (הל' ד) פסק כמו התוס' - שאסור לקחת ללא רשות כאשר מאבד לגמרי את החפץ מהבעלים. ואילו בהל' שאלה (הל' ה) לגבי שואל שלא מדעת פסק הגר"ז כמו שנתבאר - שמותר לכתחילה להשתמש בחפצי חבירו ללא רשות, אם יודע המשתמש, שהבעלים לא מקפידים אם משתמש בחפציהם, ועיין שם.
אמנם נראה, שאם לוקח עט השייך לחבירו לזמן קצר לכתוב בו, ויודע שאם חבירו ידע מכך לא יקפיד, אע"פ שבנידון זה הוא מכלה מעט מממון חבירו [הדיו], ולדעת התוס' היה מקום לאסור זאת, אולם מכיוון שאין אנשים מחשיבים זאת כחסרון ממון, נשאר נידון זה דומה לשואל כלי מחבירו על מנת להחזיר לו אותו בחזרה, שהתבאר לעיל, שגם לתוס' יהיה מותר לקחתו לכתחילה, אם יודע שחבירו ירשה לו זאת כשיוודע לו. אולם לכתחילה ישתמש עמו השואל במקום בו הונח העט, כדי שאם בעליו יצטרכו את העט - יוכל לתת להם אותו מיד.
4. דין זה מבואר להדיא ברשב"א שהובא בשיטה מקובצת (ב"מ כב.) וכן בדברי הר"ן (שם בד"ה אמימר וכו'), שבכל מקום שידוע שאין דרכם של בני אדם להקפיד - מותר לכתחילה לאכול. וסיים שם הר"ן בשם הרשב"א – וכך הוא המנהג. נמצא שבנידון זה גם אליבא דהתוס' מותר. ורק במקרים שאנו דנים ביחס לאדם מסוים האם היה נותן לאורח או לחבירו לאכול מפירותיו, ולא ידוע לנו מראש מהי דעתו - במקרים אלו אסור לאכול ולכלות את ממון חבירו. כי בשעת האכילה - באיסור הגיע לידו, כי יאוש שלא מדעת - לא הוי יאוש. וכן גם נקט הגר"ז בהלכות שאלה (הל' ה) וע"ש.