סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

התיקון התלמודי של ט"ו באב

שבועות לה ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון


פעילותו הציבורית הראשונה של פינחס בן אלעזר, נכדו של אהרן הכהן, הייתה הריגת זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וכזבי בת צור, בתו של נשיא מדיין. האירוע התרחש, כידוע, לקראת כניסת בני ישראל לארץ כנען, כשהעם ישב בשיטים והחל "לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה, א) ולחטוא בעבודת "בעל פעור" עקב כך. לאחר מכן יצא פינחס עם העם למלחמת הנקמה במדיין. כמי שתחילת פעילותו הציבורית הייתה בתגובה נחרצת לזנות ולעבודה זרה, אין זה מפתיע למצוא שוב את פינחס, בערוב ימיו, בהקשר דומה - מעשה 'פלגש בגבעה' וכל הכרוך בו (שופטים יט-כא). שם פנו בני ישראל לדרוש בה' ביחס למלחמתם בבני בנימין, ולאחר שני ניסיונות כושלים פנו שוב לדרוש בה': "וישאלו בני ישראל בה', ושם ארון ברית הא-להים בימים ההם. ופינחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם..." (שם, כ, כז-כח). הקנאות המתפרצת מימי נעוריו של פינחס הקנתה לו "ברית כהונת עולם", ואכן הוא היה לכהן הגדול העומד לפני ארון הברית, אשר אליו פונים על מנת לדרוש א-להים.

אין ספק כי הסיפור המסיים את ספר שופטים מעיד על שבר מוסרי נורא – הפקרת האישה לתאוותם הרצחנית של אנשי הגבעה, חיפויים של בני שבטם, בנימין, עליהם, והטבח הבלתי נתפס באנשי יבש גלעד על מנת שלא להפר שבועה נמהרת, מחד, ושלא להכרית שבט מישראל, מאידך. במובן זה יש משהו מייאש במצבו של פינחס, שנראה כי לא הצליח למנוע את ההידרדרות המוסרית של בני דורו על אף קנאותו ודמותו הכריזמטית.

ובכל זאת, ייתכן שמשהו כן נלמד והופנם. בספר במדבר היה פינחס היחיד שהתעורר לעשות מעשה, ומבלי לחכות להוראות מגבוה עשה מעשה קנאות שהשיב את חמת ה' מישראל. בספר שופטים, לעומת זאת, פינחס עצמו הוא נציג הסמכות, מוסר דבר הא-ל, ואנשי ישראל, המזועזעים מהמעשה, הם שפונים אליו על מנת לקבל הוראות לפעולה. הרוב איננו דומם עוד, ואין צורך בקנאים כפינחס שיעירו אותו לפעולה.

לפני למעלה משבוע צוין ט"ו באב, המקושר לסיומו של הסיפור באמצעות חטיפת בנות שילה על ידי בני בנימין שנותרו ללא נשים. למרות האופטימיות שבאה לידי ביטוי בסיום זה – פתרון בעיית בני בנימין – שבה ועולה גם כאן תחושת הבעייתיות שביחס לנשים: כפי שבתחילת הסיפור נזנחה האישה לגורלה המר, גם בסיומו אין לנשים עצמן כל זכות בחירה או ערעור על מעשה החטיפה שלהן, ורק בני משפחתן הם שמוצגים כמי שעשויים להתקומם על כך. גם הפסוק המסיים – "בימים ההם... איש הישר בעיניו יעשה", מעיד על כך שלא מדובר בסיום חיובי. מעניין שדווקא 'המהדורה התלמודית' של החג מתקנת את העוול, והופכת את הנשים מאובייקט נחטף לסובייקט בוחר. המשנה במסכת תענית (ד, ח), והברייתא המובאת בגמרא (תענית לא) נותנות דווקא ל"בנות ירושלים" את זכות הדיבור – "ומה היו אומרות? בחור, שא עיניך וראה...".
 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר