גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תי מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף ו ע"ב

בני ישראל נחשבים כ'דבר שבמנין' ואינם בטלים גם מן התורה

דבר בעתו מה טוב, לקראת "שבת שקלים", בה אנו קוראים בתורה מצות מחצית השקל, שנצטוו בני ישראל למנותם על ידי נתינת מחצית השקל, יסוב אמרינו בביאור שמצינו בספרים הק' אודות מנינם של בני ישראל, שנצטוו מפי הקב"ה למנותם כמה פעמים במדבר, שתועלת הדבר היתה כדי שייחשבו בני ישראל כ"דבר שבמנין", ו"דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל" (ערלה פ"ג מ"ו ומ"ז; ביצה ג:), והגם "כי אתם המעט מכל העמים", אינם בטלים בין האומות מפאת חשיבותם, שהם דבר שבמנין. מקור הדבר כבר כתוב בשל"ה הק' בפרשת כי תשא (תורה אור): "על כן היו נמנין ישראל, להיות כל אחד מהם דבר שבמנין דבר חשוב", והיינו, שאפילו כל אחד ואחד מבני ישראל בפרטות נחשב 'דבר שבמנין', וכן כתב בריש פרשת במדבר (תורה אור): "זה ספר נקרא 'חומש הפקודים', על שם המנין שנמנו ישראל, נשמע מזה ש'דבר המנין' הזה הוא חשוב ואין לו ביטול עולמית", וכתב עוד שם ברמז הכתוב (במדבר א, ב): "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", וקשה שתיבות 'את' ו'כל' יתרים המה, כי היה לו לומר 'שאו ראש עדת בני ישראל', ועל כך כתב: "בענין דבר שבמנין, לענין דינא פליגי ריש לקיש ור' יוחנן (עי' ביצה ג:), מר סבר 'את שדרכו למנות שנינו' (דבר שמיוחד למנין, ואין אדם מוכרו ללא מנין), ומר סבר 'כל שדרכו למנות שנינו' ("כל דבר שיש בני אדם המקפידין עליו מפני חשיבותו למוכרו", ולפעמים נמכר גם ללא מנין. עי' רש"י שם), אף שמחלוקתם היא בדבר שבמנין לענין דינא, מכל מקום רמז נפלא בדבריהם בסוד דבר שבמנין, ויהיה רמוז בתיבת 'את' ובתיבת 'כל' כמו שנפרש, ואלו ואלו דברי אלקים חיים". כלומר, שנרמז בפסוק זה שתי השיטות, רבי יוחנן וריש לקיש, 'את שדרכו למנות' ו'כל שדרכו למנות'.

אמנם, דבר זה ש'דבר שבמנין אינו בטל ברוב', אינו אלא מדברי סופרים, כי מן התורה אין הבדל בין דבר חשוב לדבר שאינו חשוב, הכל בטל ברוב, כדכתיב (שמות כג, ב): "אחרי רבים להטות" (עי' רמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ז ה"ט), ובכן במה תרום קרנם של ישראל על ידי מנינם, הלא מדאורייתא בטל ברוב, ונודע בזה חידושו של החידושי הרי"ם זי"ע, כי מה שדבר שבמנין בטל מן התורה, אינו אלא בדבר שבמנין של בני אדם, כי דבר שהוא חשוב אצל בנ"א אינו נחשב חשוב אצל התורה, ולכן מה"ת מתבטל, אכן דבר שבמנין שהתורה ציוותה למנות, הוי דבר שבמנין מן התורה, ואינו בטל גם מדאורייתא, ולכן אחרי שנצטוו בני ישראל מפי ה' למנותם, שפיר נחשבים דבר שבמנין ואינם בטלים ברוב.

כן הובא בשמו בשו"ת 'שואל ומשיב' (מהדורה רביעאה ח"ב סי' קלז), וז"ל: "אתמול בשבת קודש הגיד לי אחד מה ששמע מהרב הגאון מוה' יצחק מאיר מווארשא ז"ל, שאמר בישוב קושית התוס' בבבא מציעא דף ז' (ע"ב) גבי' קפץ אחד מהמנויים לתוך' וכו', שהקשו ד'לבטיל ברובא', ואמר הוא, דלא שייך ביטול ברוב כל דהוא דבר המנין, ואף דדבר שבמנין אינו רק מדרבנן, זה רק בדבר שאינו מצוה מן התורה למנות, אבל דבר שמצוה מה"ת למנות לא בטל מן התורה".

תוכן הדברים הוא כלפי המשנה במס' בכורות (נח:) והובא במכילתין (ב"מ ו:) לענין מעשר בהמות: "קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין", וברש"י: "קפץ אחד מן המנויין כו' - היה מעשר טלאים והתחיל למנות כשהיו יוצאים בפתח הדיר, ועד שלא הגיע לעשרה קפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר, ואינו מכירו. כולם פטורין - בין אותן שיצאו, בין אותן שבתוך הדיר ואפילו הן אלף, שיצאו פטורין שהם מנין הראוי, שכשמנאן היה המנין ראוי להשלים ולבא לכלל מעשר... ואותן שבתוך הדיר פטורין משום זה המעורב, ד'כל אשר יעבור תחת השבט' (ויקרא כז, לב) אמר רחמנא, ולא שעבר כבר, וכל חד מינייהו ספק כבר עבר הוא". והקשו בתוס': "תימה, דלבטל ברובא, וליחייבו כולהו במעשר", ואם תאמר שאין כאן דין ביטול ברוב משום דהוי להו 'דבר שבמנין', הוסיפו התוס' בזה: "דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן", ואם כן מה"ת עדיין ראוי להיות כאן דין ביטול ברוב, ומדוע אותן שבדיר פטורין, וחידש החידושי הרי"ם, כי במנין שמצוה מה"ת למנות אינו בטל ברוב, ובמעשר בהמה שמצוה מה"ת למנותה, אינו בטל ברוב מן התורה (הדברים הובאו גם ב'שפתי צדיק' במדבר אות ו).

והשו"מ כתב על זה: "והנה אם כי לכאורה הדבר מסתבר, אבל הדבר תמוה, דא"כ בהזאות שבפר ושעיר שמצות מן התורה למנות, ואפילו הכי בעירה דם הפר להשעיר, ופלפלו בש"ס מנחות, אי עולין מבטלין או מין במינו לא בטיל, ועיין בתוס' יומא דף נ"ז גבי עירה דם הפר, והרי שם הוי דבר שבמנין מה"ת ולא בטל". והיינו, בהא דאיתא במס' מנחות (כב:): "אמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו (ויקרא טז, יח) 'ולקח מדם הפר ומדם השעיר', הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר (ו"אפילו הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר ואע"פ שנתערב בו דם הפר, כדאמרינן במסכת יומא [נג:] 'עירה דם הפר לתוך דם השעיר'". רש"י), רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה (כלומר, שדברים העולין על המזבח שנתערבו זה בזה, אינן מתבטלים ברוב, ולכן אין דם פר מבטל דם השעיר), ורבי יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל" (כלומר, דם הפר ודם השעיר הם מין במינו, ומין במינו אינו בטל). ולכאורה, הלא מצוה מה"ת למנות את הזאות שבפר ושעיר, וא"כ מן התורה נחשבים הדמים כדבר שבמנין ואינו בטל מה"ת, ואם כן אין הוכחה שעולין אין מבטלין זה את זה, ושמין במינו אינו בטל.

בספר 'פסקי תשובה' (ח"א סי' קיז) כתב בזה: "ומקום אתי להודיע צערי אשר הנני מצטער זה רבות בשנים בכל עת אשר אני רואה בתשובות שואל ומשיב... ובמחילת כבוד תורתו הרמה... לא קרב זה אל זה, דהתם הרי אנו מונין רק הזיות ולא את הדם, וכי בשביל שאנו מונים הזיות יחשב הדם דבר שבמנין, אתמהה, והוא פשוט לבר בי רב דחד יומא", והיינו, בעירה דם הפר לתוך השעיר לא נתערבו ההזאות כלל, אלא השיריים שנשארו לאחר ההזאה נתערבו, ושיירי הדם אינו דבר שבמנין כלל (ראה 'תאומי צביה', פיעטרקוב תרצ"ה, מד. – שאכן גם ה'שואל ומשיב' חזר בו, יעו"ש).