דעת אחרת מקנה
הרב דב קדרון
בבא מציעא יא ע"א
בדרך כלל חצרו של אדם קונה לו את מה שנכנס לתוכה רק כאשר מדובר בדבר שמשתמר לדעתו של בעל החצר, לכן אם צבי היה רץ ועבר בתוך שדה פרטית של אדם, גם אם בעל השדה עומד שם ורוצה לקנותו – אינו שלו, כי אין זה משתמר לדעתו, אולם רב פפא אומר שאם אין זה דבר של הפקר, אלא מתנה, אזי מכיוון שיש "דעת אחרת" שנותן המתנה מתכוון להקנות למקבל – הוא קונה.
כלומר, כאשר יש "דעת אחרת מקנה" – זהו קניין חזק, והחפץ נקנה גם באופן שלא היה יכול להיקנות מן ההפקר. על פי זה ביאר בעל שו"ת קול אליהו (ח"א חאו"ח סי' כג), את מה שנהגו העולם לתת במתנה לפני פסח למשרת גוי כלים שחמץ רב דבוק בהם, ואי אפשר לנקותם היטב, והמשרת הגוי יודע שעושים כן רק כדי להינצל מאיסור חמץ, ואין בכוונתו לזכות בהם, אלא שמקבלם בשתיקה ואחר הפסח חוזר ומביאם לבעל הבית, ולכאורה יש לפקפק בזה, שהרי רבים מהפוסקים סבורים שהקונה צריך להתכוון לזכות, ואם כן מה יושיענו נתינתו של הישראל לשם מתנה, מאחר שהגוי מכירו ונראית דעתו שלא לזכות בהם. אלא כיון שדעת אחרת מקנה אותו זה נחשב קניין חזק גם ללא כוונתו של הזוכה.
אולם בעל קצות החושן (סי' ערה סק"ד) אינו סבור כך, וכותב שאף על פי שהכלל הוא שאם יש דעת אחרת מקנה אותו אין צריך כוונה מצד הקונה לקנות, זהו דווקא בישראל, אבל בגוי כיון שאין לו דין זכיה, לא מועילה דעת אחרת מקנה אותו כדי להקנותו לו.
