טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כשות וחזיז אין בהם משום גזל – כשות
"אמר רב יהודה: כשות וחזיז אין בהם משום גזל, באתרא דקפדי יש בהן משום גזל. אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" (בבא קמא, קיט ע"ב).
פירוש: אמר רב יהודה: כשות וכן חזיז (שיבלים בעודן צעירות מאד וראויות רק לשחת) אין בהם משום גזל, משום שהם גדלים מעצמם ואין מטפלים בהם. ואולם באתרא דקפדי [במקום שמקפידים] על כך יש בהן משום גזל. אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דקפדי [מקום שמקפידים] הוא ולכן צריך הפועל להיזהר ולא ליטול אותם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כשות הקורנית שם באנגלית: Dodder שם מדעי: Cuscuta epithymum
שם נרדף במקורות: כשותא שמות בשפות אחרות: ערבית - שַעַר אל-ע'וֹלָה, ח'ניק אלכרסנה
נושא מרכזי: היכן יש בכשות משום גזל?
לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על הכשות הקש\י כאן.
בסוגייתנו אנו לומדים שכשות איננה גידול חקלאי רגיל: "אמר רב יהודה: כשות וחזיז אין בהם משום גזל, באתרא דקפדי יש בהן משום גזל". דברי רב יהודה נאמרו בהמשך לדוגמאות של תוצרי לוואי בעלי ערך שולי שבדרך כלל אין לבעליהם צורך בהם ולכן אינם אסורים משום גזל: "ת"ר: מסתתי אבנים אין בהם משום גזל; מפסגי אילנות, מפסגי גפנים, מנקפי היגי, מנכשי זרעים ועודרי ירקות, בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש בהן משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו"(1). מהלכה זו ניתן להסיק שלכשות אין ערך רב ומכאן שגם איננה גידול חקלאי מקובל. מתוך הכרות עם הביולוגיה של הכשות ניתן לשער שהמצאותה בשדה איננה כתוצאה מזריעה מכוונת אלא כתוצאה מהיטפלות ספונטנית לצמחים הגדלים בשדה או לשיחי בר הנמצאים ברשות בעל הנחלה.
מבין השיטין של דברי רב יהודה ניתן להסיק שלרוב בני האדם לא היה צורך בכשות. מסתבר שהשימוש בכשות למאכל, לתרופה ואפילו להכנת שיכר היה מוגבל למספר מצומצם של אנשים ומצבים. עובדה זאת מסבירה אולי את הצורך לציין במיוחד את האפשרות לערב בה: "גופא, אמר רב יהודה אמר רב: כשות וחזיז מערבין בהן, ומברכין עליהם בורא פרי האדמה. כשות בכמה? כדאמר רב יחיאל: כמלא היד, הכא נמי כמלא היד" (עירובין, כח ע"א). לצורך עירוב תחומין יש להשתמש במזון מקובל וראוי(2) ולכן השימוש בכשות איננו מובן מאליו.
רב יהודה לא פירש מהו הגורם לכך שבמקומות מסויימים אנשים "יקפידו" על כשות וחזיז אך לכאורה ניתן לקבל רמז מדברי רבינא שציין את העיר מחסיא כמקום שמקפידים בו. מפרש רש"י: "חזיז - שחת של תבואה חטין ושעורין בעודן ירק. מתא מחסיא - מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב". לענ"ד אמנם ייתכן שבמתא מחסיא הקפידו גם על כשות אך הסברו של רש"י עשוי להתייחס רק לחזיז. מסקירת הספרות המדעית ניתן ללמוד שהכשות איננה משמשת כמזון לבהמות. תכולת חומרים שבזכותם הפכה הכשות לצמח מקובל ברפואה המסורתית (ראו במאמר "אמר רב ששת: כשות אין בהן משום רפואה" (שבת, קט ע"א)) גורמת לכך שהיא אינה ערבה לחיכם של אוכלי עשב. גם מדברי רב ניתן להסיק שאין היא נחשבת "מרעה טוב" כלומר מזון מועדף למאכל בהמה. דבריו מובאים בסוגייה בעבודה זרה (לא ע"ב) ומהם אנו לומדים שהכשות מכילה תרכובת בעלת טעם מר שמסוגלת לנטרל ארס: "אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי, וחייא ברי לא נישתי מיניה. מה נפשך? אי שרי, לכולי עלמא שרי! אי אסיר, לכולי עלמא אסיר! אלא רב סבר: משום גילויא, ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה, ודלקי מלקי ליה טפי, וחייא ברי הואיל ולקי לא נישתי מיניה"(3). מפרש רש"י: "משום דאזל מרורא דכשותא - טעם מרירות של כשות וקלי ליה לזיהרא ואין בו כח להלקות אדם בריא".
את הכשות לא גידלו כגידול חקלאי מסודר משום שערכה הכלכלי נמוך. יתר על כן היא גורמת נזק לצמחים שעליהם היא נטפלת ולכן היה צורך להיפטר ממנה עד כמה שניתן. גם בימינו הכשות גורמת לנזקים משמעותיים לחקלאות וההתמודדות עם התפשטותה מהווה אתגר לא פשוט. אני משער שבדרך כלל בעלי השדות נהנו מכך שעוברים ושבים בשדותיהם לקטו את הכשות מעל הגידולים ובכך צימצמו את נזקיה. לעומת זאת, במקומות בהם נהגו להכין שיכר באופן תעשייתי היה צורך בכמות גדולה של כשות ולכן "הקפידו" שלא תלקח מהשדה. במקומות אלו אספו את הכשות והכינו "כרי" שבו השתמשו להכנת השיכר. על "כרי" מסוג זה אנו לומדים במסכת בבא מציעא (מב ע"ב): "ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה, הוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא. אמר ליה לסרסיה: מהאי רמי. אזל רמא מאידך ... סוף סוף, מאי פסידא איכא, והא קא משתרשי ליה? אמר רב סמא בריה דרבא: דהוה שיכרא חלא. רב אשי אמר: בכיסי ומשלם ליה דמי כיסי"(4). לומדים אנו כאן על שני חברים שלשניהם היו ערימות של כשות ומסתבר שאנשים מסוג זה יתרעמו על גזילת הכשות משדותיהם. מתרוצו של רב אשי נוכל להסיק שאיסוף הכשות התבצע לא רק בשדות אלא גם בשטחי בור שבהם צמחו קוצים וחלקים שלהם נתלשו יחד עם הכשות. דברי מר רב ששת מתייחסים לכשות מסוג זה: "האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו וכו'" (שבת, קז ע"ב)) (ראו במאמר "הקנין והאטדין וההגין מין אילן הן" (עירובין, לד ע"ב)).
הסבר חלופי להבדל בין המקומות ביחס לגזל כשות עשוי להיות שכיחותה. לאור העובדה שהיה שימוש מועט בכשות, כמו למשל כתרופה, היא נאספה באופן מצומצם. במקומות שבהם היא לא הייתה שכיחה "הקפידו" בעלי השדות שזרים לא ילקטו אותה מרשותם. שכיחות נמוכה עשוייה לנבוע מהיעדר צמחים פונדקאים מתאימים או בגלל טמפרטורות נמוכות המונעות את נביטתה.
 |
|
 |
תמונה 1. כשות השדות
מין פולש שהגיע לארץ בראשית המאה ה - 20 |
|
תמונה 2. כשות השדות
ניתן לראות בתמונה את הגבעולים הלופתים את הפונדקאי |
(1) פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים]: מסתתי אבנים אין בהם משום גזל בעל הבית אם לוקחים לעצמם את הפסולת. מפסגי אילנות שחותכים מקצת מענפי האילנות להיטיב את גידולם, וכן מפסגי גפנים, מנקפי (קוצצי) היגי (קוצים), מנכשי זרעים ועודרי ירקות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם שלא יקחו שום דבר ממה שחתכו או עקרו יש בהן משום גזל. ואם אין בעל הבית מקפיד עליהן על כל מה שחתכו הרי אלו שלו של הפועל.
(2) "אמר רבי זירא אמר שמואל: מערבין בפת אורז ובפת דוחן. אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל, בפת אורז מערבין, ובפת דוחן אין מערבין" (עירובין, פא ע"א). ראו עוד בהמשך הסוגיה שם.
(3) פירוש: אָמַר רַב: הַאי שִׁיכְרָא דְּאַרְמָאָה שָׁרֵי [שכר של גוים מותר], וְחִיָּיא בְּרִי [בני] לָא נִישְׁתֵּי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו]. ותמהים: מַה נַּפְשָׁךְ [מה רצונך]? אִי שָׁרֵי, לְכוּלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי [אם מותר, לכל העולם הוא מותר], אִי אֲסִיר, לְכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִיר [אם הוא אסור, לכל העולם הוא אסור]! אֶלָּא מכאן שרַב סָבַר [סבור] כי האיסור בשכר אינו מִשּׁוּם חשש גִּילּוּיָא [גילוי], וְאָזֵיל מְרוֹרָא דִּכְשׁוּתָא וְקָלֵי לֵיהּ זִיהֲרֵיהּ [והולכת המרירות של הכשות ששמים בשכר ושורפת את הארס שבו], וּדְלָקֵי מַלְקֵי לֵיהּ טְפֵי [ואולם מי שהוא חלוש מחליש אותו הארס יותר] מאדם רגיל, וְחִיָּיא בְּרִי [בני] הוֹאִיל וְלָקֵי [והוא חלוש] לָא נִישְׁתֵי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו].
(4) פירוש: הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כְּשׁוּתָא גַּבֵּי חַבְרֵיהּ [אדם אחד הפקיד כמות של כשות אצל חברו], היא הכשות שמטילים כתבלין בעשיית שיכר. הֲוָה לֵיהּ לְדִידֵיהּ נַמִי כַּרְיָא דִּכְשׁוּתָא [היה לו עצמו גם כן כרי, ערימה, של כשות]. אָמַר לֵיהּ לְסָרְסֵיהּ [לו לממונה על השיכר]: מֵהַאי רְמֵי [מזה, מהכרי שלי, הטל לשיכר]. אֲזַל רְמָא מֵאִידָךְ [הלך האיש והטיל לשיכר מן הערימה האחרת, של המפקיד] ... ושואלים: סוֹף סוֹף, מַאי פְּסֵידָא אִיכָּא, וְהָא קָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ [מה הפסד יש בכך, והלא הוא מרויח בזה]! ואם כן, ישלם השומר דמי הכשות שנטל מן הפקדון, והכל יבוא על מקומו בשלום! אָמַר רַב סַמָּא בְּרֵיהּ [בנו] של רָבָא: מדובר כאן באופן דַּהֲוָה שִׁיכְרָא חַלָּא [שנהיה השיכר חומץ, שהחמיץ השיכר] ואם כן נמצא שאי אפשר לקבל את דמי הכשות מן השיכר. רַב אַשִׁי אָמַר: מדובר כאן בְּכִיסֵי [בקוצים] שהיתה הכשות הזו מעורבת בקוצים, ולא השביחה את השיכר כראוי. וּמְשַׁלֵּם לֵיהּ [לו] דְּמֵי כִיסֵי [קוצים, כשות גרועה] לפי מה שהרויח.
לעיון נוסף:
כשות השדות באתר צמח השדה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
