ממון וקנס – הדרן למסכת בבא קמא
הרב יוסף סלוטניק
רבים מתשלומי הנזיקין מסווגים לשתי קטגוריות, "ממון" ו"קנס", ומקובל להסביר שקנס הוא עונש למזיק בעוד שממון הוא שיפוי לניזק. אולם מבט בכמה סוגיות במסכת בבא קמא מעלה את התובנה שלמעשה שני סוגי התשלומים ממוקדים בעונש לניזק ברמות שונות, והפיצוי לניזק הוא רק תוצר לוואי של התהליך.
במסכת בבא קמא נפגשנו פעם אחר פעם במונחים "קנס" ו"ממון". חלוקת התשלומים השונים לשתי הקטגוריות היא יסודית בדיני הנזיקין, ולשאלה האם תשלום מסוים הוא מדין ממון או מדין קנס יש השלכות הלכתיות, למשל האם אדם משלם על פי עצמו, או האם דנים דינים אלו מחוץ לארץ ישראל. בדברים שלהלן אני מבקש להתמקד בשאלה מה אופיים ומטרתם של שני סוגי התשלומים. הרמב"ם ביאר את ההבדל ביניהם בצורה בהירה כדרכו:
זה הכלל: כל המשלם מה שהזיק – הרי זה ממון; וכל המשלם יתר או פחות, כגון תשלומי כפל או חצי נזק – הרי היתר על הקרן או הפחוּת קנס. ואין חייבין קנס אלא על פי עדים, אבל המודה בכל קנס מן הקנסות פטור. (רמב"ם נזקי ממון ב, ח)
בראיה ראשונה אפשר להציע שההבדל בין קנס וממון נעוץ במטרה שאנו מנסים להשיג. מטרת תשלומי הממון היא להחזיר את המצב (פחות או יותר) לקדמותו לפני האירוע. אם ראובן שבר חלון לשמעון נוצר חסרון אצל שמעון, וכאשר ישלם ראובן לשמעון את עלות החלון, יוכל שמעון להתקין חלון חדש במקום זה שנהרס. אם ראובן גזל מחשב משמעון נוצר חסרון של מחשב אצל שמעון, וכאשר ראובן ישיב את הגזלה אשר גזל, ישוב המצב לקדמותו.
לעומת זאת תשלומי קנס אינם משיבים את המצב לקדמותו. כאשר ראובן גנב מחשב משמעון ומשלם לו כפל, כלומר שני מחשבים, רק מחשב אחד הוא פיצוי המחזיר את המצב לקדמותו, ואילו התשלום של המחשב השני מטרתו אחרת. אפשר להציע שמדובר על עונש המכפר על העבירה, או על עונש המרתיע מביצוע עבירה דומה בעתיד – אך בבירור אין מדובר על תיקון הבעיה או השבת המצב לקדמותו.
במילים אחרות, הבנה זו רואה את המוקד של הקנס במגרש של הפושע וענישתו, בעוד שהמוקד של הממון נמצא במגרש של הנפגע וברצון לעזור לו להשתקם מהנזק שהוזק.
עם זאת, דומני שראיה זו לוקה בחסר ואינה מביאה בחשבון את מכלול הפרטים העולים מן המסכת.
ראשית, נזכיר את העובדה שלא כל מזיק חייב בתשלומים על נזק. גם אדם המועד לעולם פטור על נזקים שאינם ניכרים, או (לדעת רוב הראשונים) על נזקים שנעשו בדרכים מסוימות של גרמא. במקרים אלו אין ספק שהייתה פגיעה, ונוצר מצב שראוי להשיב לקדמותו, וכמו כן אין ספק מי עשה זאת, ובכל זאת התורה פוטרת את המזיק ואינה נותנת מענה לנפגע.
שנית, אזכיר את דיני הגנב והגזלן. מסוגיות רבות עולה שהגנב צריך לעשות "פעולת קניין" כדי להתחייב בגניבה. הקפתי את הביטוי במירכאות מפני שלא מדובר על פעולת קניין במובן הרגיל שלה, הן מפני שאינה נעשית לרצון הבעלים, והן כי אינה מצליחה להקנות באמת את החפץ לגנב עד מימושו של שלב נוסף – ייאוש או שינוי. למעשה, פעולת הקניין משמעותית בעיקר כדי לחייב את הגנב בכפל, ולחייב אותו בתשלום על האונסים של החפץ מרגע הגניבה והלאה. אם הגנב לא יעשה "פעולת קניין" הוא לא יתחייב בכפל או באונסים שיקרו לחפץ (משנה ב"ק ז, ו). כלומר, על אף שבבירור יש נזק שקורה לחפץ בעודו בידיו של הגנב, ונוצר חיסרון אצל הבעלים בעקבות המעשה של הגנב, הוא אינו חייב עליו כיון שעוד לא עשה "פעולת קניין".
שלישית, אזכיר את הדין שאם אדם גזל אך מת טרם השבת הגזלה, היורשים אינם מחויבים לפצות את הנגזל מנכסי הגזלן. כלומר נוצר החיסרון אצל הנגזל, הגזלן כבר התחייב בהשבת הגזלה והפיצוי היה אמור להשיב את המצב לקדמותו, אך מותו של הגזלן מבטל חיוב זה. אמנם נחלקו תנאים ואמוראים האם אמירה זאת נכונה בכל תרחיש, ולדעת חלק מהאמוראים לעיתים היורשים נדרשים להשיב את הגזלה. עם זאת, מקובל על כולם שיש תרחיש שבו היורשים אינם צריכים לפצות את הנגזל, אף על פי שבבירור הוא נפגע מהתהליך, ואילו הגזלן היה חי הוא היה צריך לפצות את הנגזל (ראשית פרק עשירי של ב"ק).
שלוש דוגמאות אלו הן אחדות מני רבות, שעולה מהן שקשה מאוד לראות את מטרת תשלומי הממון כממוקדים בשיקום הנפגע. נראה שאין מנוס לומר שגם תשלומי ממון, כמו תשלומי קנס, ממוקדים במעשה החוטא ומשמשים עונש על מעשה זה. ועל כן, כמו בחטאים אחרים, לעיתים יש עליהם עונש ולעיתים אין. הפער בין עונש של תשלומי ממון לעונש של תשלומי קנס נעוץ בשאלת המתאם בין המעשה והעונש, כאשר בעונשי ממון המתאם הוא מלא ואילו בעונשי קנס המתאם הוא אחר (חלקי או יתר). אך בשניהם תשלום מטרתו של הממון תיקון או כפרה של החוטא. אמנם הנפגע יוצא מורווח מתהליך כפרה זה אך רווח זה הוא תוצר לוואי של התהליך ואינו המוקד שלו.
