שני סוגים של אכילה
הרב דב קדרון
בבא קמא קי ע"א
כהן רשאי לבוא בכל עת לבית המקדש ולהקריב את קרבנו, גם בזמן שיש משמר של משפחה אחרת שעובד שם, וזכות אכילת בשר הקורבן היא שלו. מהגמרא משמע שאם הוא יכול לאכול בעצמו (שהוא לא זקן או חולה) הוא גם יכול למנות כהן אחר בתור שליח שיאכל עבורו את בשר הקורבן.
הקשה על כך הגרז"נ גולדברג זצ"ל (בקובץ זכור לאברהם תש"נ ע' קסט): איך יתכן דבר זה, והרי כמו שלא מצינו שליחות לאכילת פסח מצה ומרור, כי בפעולה שבה נהנה השליח לא שייך שליחות כך גם לכאורה לא שייך למנות שליח שיאכל עבור הכהן את בשר הקורבן.
וביאר זאת על פי מה שכתב הבית הלוי (ח"א סימן ב אות ז'): שמצוות אכילת קדשים אינה מוטלת על אדם מסוים, כי היא אינה חובת הגוף. הגדרת המצווה היא שבשר הקורבן ייאכל, לכן כהן שיש בידו בשר קודש רשאי למנות שליח שיאכל ויקיים עבורו את המצווה, ואין זה דומה לאכילת מצה או פסח, שהיא מצווה אישית המוטלת על כל אדם ואין אפשרות למנות שליח שיקיים אותה במקומו.
אכילה של מצווה, כגון פסח או מצה, היא בבסיסה פעולה גשמית שכאשר אדם מקיים אותה כראוי הוא מכניס בה רוחניות, לעומת זאת אכילת בשר קורבן היא בבסיסה מעשה מצווה רוחני שמבוצע באמצעות הגוף הגשמי.
