החוטף מחבירו, האם צריך להשיב בעדים?
שבועות לב ע"ב
"דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה. אתא לקמיה דר' אמי. הוה יתיב ר' אבא קמיה. אזל אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה. אמר ליה: אין, חטפי ודידי חטפי.
א"ר אמי: היכי לדייני דייני להאי דינא? לישלם, ליכא תרי סהדי! ליפטריה, הא איכא חד סהדא דמחטף חטף! לישתבע, כיון דאמר: אין, חטפי ודידי חטפי, הוה ליה כגזלן!
א"ל ר' אבא: הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם".
למה חייב אותו גברא לשלם? למה אינו יכול לטעון שכבר השיב את אותו נסכא? (נסכא לשון זכר, כדלקמן דף מג ע"ב 'אבד נסכא').
לסוברים שהגוזל את חבירו בעדים חייב להשיבו בעדים, הישוב פשוט, שכל עוד אינו מביא עדים אינו נאמן לטעון שהשיב את הגזילה.
אך הרמב"ן במסכת בבא בתרא דף לד ע"א כתב שהרמ"ה - נשיא נשיאי הלוי, הראה לו ראיה ממסכת כתובות דף יז ע"ב שהגוזל את חבירו בעדים אינו חייב להשיבו בעדים. לכן כתב הרמב"ן שמדובר בגמרא רק כאשר ראו עדים את הנסכא ברשות החוטף כאשר בא לבית הדין.
עוד ניתן לישב שאפילו לדעת האומרים שהגוזל את חבירו בעדים אינו חייב להשיבו בעדים, במקרה כזה של חטיפה בטענת שלי הוא, לכולי עלמא אינו יכול לטעון שהשיב בלא להביא ראיה. שהרי רואים אנו שאותו אדם משוכנע שאותו נסכא שלו הוא, והוא מתיר לעצמו לעשות דין לעצמו ולחטוף את שלו. לכן ודאי יעשה כל טצדקי, ויטען כל טענה שתעשה עמו צדק על פי דעתו – כפי שיש דין "הוחזק כפרן" אדם זה הוחזק חטפן. לכן לא יתכן שיתירו לו בית דין לטעון טענה שלא יהיה ניתן לבדוק את נכונותה.
ועוד, שבהכרח אדם כזה נעשה כמי שהתרה בו הנגזל: "על תפרעני אלא בעדים". כי מבואר במסכת שבועות דף מא ע"ב שיכול המלוה להורות כך ללווה בכל עת. והסברה בזה, שבתנאי ההלוואה שלא נתפרשו ביניהם במפורש הולכים אחר הכלל "עבד לוה לאיש מלוה", כי הלוה נצרך להלואה ונצרך לקבל את תנאי המלוה. לכן הדין שרשאי הלוה לפרוע שלא בעדים הוא רק משום שיש בכך תועלת למלוה – שיוכל הלוה לפרוע לו גם כשאין עדים, ולרוב אין המלוה חושד בלוה שיטען בשקר פרעתיך. אבל המלוה שומר לעצמו את הזכות לדרוש פריעה בעדים אם יתעורר בלבו חשד בלוה (ראה בקישור זה). וכן באותו חוטף, ודאי שניחא לתובע שלא יוכל לפורעו אלא בעדים כדי שלא יטען בשקר פרעתיך.
