תלמיד לפני רבו
שבועות לא ע"א
"מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי? ת"ל: מדבר שקר תרחק".
צריך ביאור, מה ההבדל בין אם יסתור את רבו מיד, לבין אם ימתין עד סוף הדין? הרי בין ובין כך העמדת הדין על אמיתתו תקרא על שם התלמיד! כמו שמצינו, שהיה רבא מקשה בדין לרבו רב נחמן, ופעמים קיבל את דבריו, ומביאה הגמרא את הדברים משמו. כגון במסכת גיטין דף יד ע"א במעשה של הנהו גינאי. ובמסכת סנהדרין דף כה ע"א במעשה של ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה.
ניתן לבאר על פי דברי הש"ך בחושן משפט סימן יז ס"ק ט שהביא מדברי שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סימן צז:
"אם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו, אין רשאי לפסוק דחשיב כנוגע".
אם כן, כל עוד לא נגמר הדין ולא פסק הרב את דעתו, יכול הוא לשמוע את דברי התלמיד ולפסוק כדין בלא הטייה. אולם אם כבר פסק וגילה דעתו, כבר ישרה סברתו בעיניו, אפילו ישמע את דברי התלמיד. לכן נפסל הוא לדון. ומעתה התלמיד הוא שידון לאחרונה בדין זה.
ביאור אחר. כך הייתי נוהג לפני מו"ר הרב מרדכי אליהו כשהייתי לומד לפניו בשיעוריו. כשהייתי שומע שהרב מתחיל לבאר באופן מסויים, ולדעתי הייתה קושיה להבנה זו, הייתי מתפרץ בקריאת ביניים ואומר מילה או שתיים המרמזות לקושייתי או להסבר שסברתי.
אותם משתתפי השיעור שפחות רגילים בתוכן הסוגיות, לא הבינו את דברי, וסברו שאני סתם מתלהב ואולי קופץ בראש. אך הרב היה פיקח מאוד והבין את כוונתי. במידה והרב בהמשך דבריו היה משלב גם את דברי, לא ידעתי אם מלכתחילה הוא חשב לומר גם סברה זו, או שהוא שילב את הדברים בעקבות הערתי.
כאשר היה מתעלם מדברי הייתי מקשה אחר כך את קושייתי והוא היה משיב.
הגבאי שהיה אמון להסות מפריעים למיניהם היה סבור בתחילה לגעור בי, אך הרב אמר לו שיניח לי כי "הוא יודע מה הוא מדבר".
שמא נאמר שיש לתלמיד לשתוק, ולהניח לרב לבאר כראות עיניו?
על כך הקדימה הגמרא:
"מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק".
אילו רק בדין היו הדברים אמורים, הפסוק (דברים טז, כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף היה נכון יותר.
אלא שמדובר גם ברואה זכות לסברה הנחשבת ל'עניה' משום מיעוט הדוגלים בה, ובקושיה לסברה 'עשירה' - הרווחת בסוגיא דעלמא.
