סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים


מה יעשה דיין בדין מרומה?

שבועות ל ע"ב

 

"מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק".

כלומר, שאין לדיין לפסוק כאשר הוא חש שהדין מרומה.

ואמרו במסכת סנהדרין דף לב ע"א:
"אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה... רב פפא אמר: אידי ואידי בהודאה והלואה, כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאינו מרומה, כדריש לקיש. דריש לקיש רמי: כתיב (ויקרא יט) בצדק תשפט עמיתך וכתיב (דברים טז) צדק צדק תרדף, הא כיצד? כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאין מרומה".
כלומר שבדין מרומה צריך הדיין לדרוש ולחקור למרות שבסתם דיני ממונות אין דרישה וחקירה.
והקשו ראשונים שמשמע שההבדל בין דין רגיל לבין דין מרומה הוא רק בצורך של דרישה וחקירה, אך איך הוראה לדיין להמנע מלחתוך את הדין, שהרי ההשואה היא לדרישה וחקירה שבדיני נפשות, ולאחר שעמדו העדים בדרישה וחקירה הורגים את הנידון. ועוד, שאם חובת הדיין לחמוק מלפסוק בדין שנראה לו מרומה, מה הצורך בדרישה וחקירה? הרי קי"ל: "אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן" (בבא קמא דף פט ע"ב) כלומר שאין מטריחין את בית הדין לשוא.

ארבע אפשרויות לישב בין הגמרות:
א) דעת הריב"ן ורבינו שמשון (אור זרוע ח"ד פסקי סנהדרין סימן עה, הגהות אשרי סנהדרין פרק ד סימן א, תוספות סנהדרין לב ע"ב) שבשבועות מדובר שודאי לדיין שהדין מרומה, שהרי הלשון: "מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה". ובסנהדרין מדובר שהוא רק מסופק לכן יחקור ויברר.
לשיטה זו קשה, אם הדיין יודע בראיות ודאיות שהדין מרומה או שראה בעצמו ודאי שעליו לפסוק על פי ראיותיו, ככתוב (ויקרא ה, א) אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, וראיית הדיין עדיפה מראיית עדים. ואם יש בידו רק אומדנות שאינן מוכיחות הרי הלכה שלא מתחשבין אומדנות, כמבואר במעשה ברבי שמעון בן שטח לקמן מסכת שבועות דף לד ע"א.

ב) דעת המהר"ם מרוטנבורג (רא"ש מסכת סנהדרין פרק ד סימן א) שבשבועות מדובר שהתובע חשוד, ואז יסתלק הדיין לגמרי. ובסנהדרין מדובר שהנתבע מפוקפק, ואז ידרוש ויחקור כדי לסתור את הגנתו, שכן לא ניתן להוציא ממון מתוך השערה.
גם לשיטה זו קשה, היות שיש לדיין רק אומדנות שאינן מוכיחות הכיצד רשאי הוא לסמוך עליהן ולמנוע ממון מתובע שיש בידו ראיות כשרות?

ג) לשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כד הלכה ג:
"ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות אם נראה לו לפי דעתו [שאין בו רמאות חותך את הדין על פי העדות אבל אם היה לבו נוקפו] שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על פי שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא".
בתחילת דבריו: "בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו... כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור", מבואר שאין כלל סתירה בין הגמרות בשבועות ובסנהדרין, והדין בשבועות – שלא יחתוך הדיין את הדין, פירושם כדברי הגמרא בסנהדרין – שבמקום זאת יחקור וידרוש. אלא שגם הרמב"ם כתב בסוף דבריו שאם בסוף הדרישות והחקירות עדין נשאר הדיין מסופק, יסתלק ולא ידון דין זה. וכן כתב הריטב"א (בשבועות ובכתובות פה ע"א).
גם לשיטה זו קשה כנ"ל, הכיצד רשאי הדיין לסמוך על אומדן דעתו ולמנוע ממון מתובע שיש בידו ראיות כשרות?

ד) במסכת סנהדרין דף מד ע"ב ברש"י ד"ה דבעיא מכסא, הביא את המעשה בבנו של רבי שמעון בן שטח. ולשון מדרש עשרת הדברות (אייזנשטיין) המביא מעשה זה: "וחייבו רבי שמעון אביו סקילה אף על פי שהיה יודע בו שלא חטא מעולם".
למרות שידעו בודאות שהדין מרומה סמכו הדיינים על העדים וחייבו סקילה. מכאן שאם לא צלחה הדרישה וחקירה להכחיש את העדים, אין לו לדיין ברירה אלא לפסוק על פי ההלכה, ואינו רשאי להשען על אומדנות דעתו.
על פי מעשה זה דברי הגמרא בשבועות – שלא יחתוך דין מרומה, פירושם כדברי הגמרא בסנהדרין – שלא יחתוך מיד בלא דרישה וחקירה ככל שידו משגת, וכדברי הרמב"ם בתחילתם בלבד.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר