מה המשמעות של "חמס" בתנ"ך?

הרב דב קדרון

בבא קמא קה ע"א
 

הרשב"א בחידושיו כותב שאין צורך להשיב גזל של פחות משווה פרוטה, אבל מי שגזל פרוטה והשיב מקצתה – חייב להשיב גם את המותר.

עוד ראשונים סבורים שגזל של פחות משווה פרוטה לא נחשב גזל, וכך יש גם במדרש לגבי אנשי דור המבול שהיו כולם לוקחים מאחרים פחות משווה פרוטה, ולכן נאמר לגביהם (בראשית ו, יג): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס", ולא נאמר כי מלאה הארץ גזל, כי בפחות משווה פרוטה אין דין גזל.

בעל הספר עלי תמר (ב"מ פ"ד ה"ב) מקשה איך לקיחה של פחות משווה פרוטה נקראת חמס, והרי חמסן עניינו שחוטף דבר מחברו בחוזקה ומשלם, ומה ענין השם "חמס" לגזל של פחות משווה פרוטה.

ברם הוא מסיק שהדבר נכון, כי למושג "חמס" יש בתנ"ך שתי הוראות: א) עושק וחטיפה בכוח הזרוע, ב) עניינו צער ועלבון ועוול שעושה אדם לחברו, כמו בפרשת וירא: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך", ותרגם יונתן בן עוזיאל: "כל עולבני מינך", לשון עלבון, וכן בחבקוק א: "עד אנה אזעק אליך חמס וגו'", ועוד בכמה מקומות.

וכן כאן הגוזל פחות משווה פרוטה, אף שאין בו משום גזל, יש בזה משום צער ועלבון ששולח יד בממון חברו נגד רצונו ורשותו.