חובת קניית תפילין
בבא קמא קב ע"ב
"תנן: אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ...
אמר רבי אבא: לא, כל המקדיש נכסיו - אין דעתו על כסות אשתו ובניו. מתקיף לה רבי זירא: וכי דעתו של אדם על תפיליו? ותנן: המקדיש נכסיו - מעלין לו תפילין! אמר ליה אביי: אין, דעתו של אדם על תפילין, המקדיש נכסיו סבר מצוה קא עבידנא, ואין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו, משום איבה. מתקיף לה רב אושעיא: והלא חייבי ערכין שנו כאן, ותנן: חייבי ערכין ממשכנין אותן, וכי דעתו של אדם על עצמו למשכנו? אלא אמר רבי אבא: כל המקדיש נכסיו, נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא".
מביאה הגמרא משנה ממסכת ערכין: (דף כד ע"א) "אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו". אדם שהקדיש לאוצר בית המקדש את כל רכושו, או שהתחייב לשלם את ערכו, לא גובים ממנו את הבגדים שקנה לצורך אשתו וילדיו למרות שגם אלו נכסיו.
ניסה רבי אבא להסביר שהסיבה לכך היא שהמקדיש עצמו לא היה בדעתו לכלול גם את בגדי אשתו ובניו.
הקשה רבי זירא הרי אדם בודאי גם לא היה רוצה להקדיש את התפילין שלו, ובכל זאת אמרו במסכת ערכין במשנה בדף שלפני כן שם (דף כג ע"ב) שהמקדיש את כל נכסיו, גם התפילין שלו בכלל זה, והוא צריך לפדות אותם!
ענה לו אביי, שאדם שמקדיש את כל נכסיו למקדש, כן רוצה להקדיש גם את תפיליו, כי להבנתו הוא עושה מצוה בהקדשת כל נכסיו, אבל את בגדי אשתו ובניו אין בדעתו של אדם להקדיש כי הוא אינו רוצה שהם יכעסו עליו.
מסקנת רבי אבא: "כל המקדיש נכסיו, נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא" גם היא עיקרה כדברי אביי, שהמקדיש נכסיו אינו רואה צורך להוציא מההקדש את תפיליו כפי שהוא מוציא את נכסי משפחתו.
כיצד יתכן שתהיה מצוה בהקדשת התפילין, הרי מעכשיו הוא לא יוכל לקיים את מצוות תפילין?!
לכאורה יש מכאן ראיה לדברי התוספות במסכת פסחים (דף קיג ע"ב). הגמרא מביאה שם ברייתא שאומרת: "שבעה מנודין לשמים, אלו הן: יהודי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו".
ואומר שם התוספות: "ואין לו בנים - נראה דוקא על ידי פשיעתו שאינו מתעסק בפריה ורביה דומיא דאחריני". כלומר שלא מדובר במי שלא התברך בבנים, אלא רק במי שאינו משתדל שיהיו לו, וכמו שבשאר הדוגמות מדובר במעשים שהאדם מחוייב לעשות.
וממשיך התוספות: "ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו, מיירי בשיש לו ואינו מניחן".
דברי התוספות לכאורה תמוהים, אמנם מי שאין לו בגד של ארבע כנפות, פטור מעיקר הדין מציצית. אבל מי שאין לו תפילין בודאי חייב לקנותם! שהרי אמרו בברייתא במסכת סוכה (דף מב ע"א) ובמסכת ערכין (דף ב ע"ב) שאפילו קטן - כלומר ילד שעדין אינו בר-מצוה, היודע לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין! לוקח פירושו קונה. ואם חייב לקנות לבנו שמחוייב רק משום חינוך, קל וחומר שחייב לרכוש עבור עצמו!
ולכאורה יש בסוגייתנו ראיה לדברי התוספות, שאם יקדיש אדם את כל נכסיו ובכללם את התפילין, יהיה בכך מצוה למרות שלא יוכל להניחם אחר כך, מכאן שהוא לא יפסיד בכך מצוה שהיא חובה!
אלא שבסוגייתנו גם אם הוא אכן צודק ויש בכך מצוה, מדובר באדם שהקדיש את כל נכסיו מתוך מסירות נפש, ומעכשיו הוא חסר ממון והוא אנוס ואינו יכול להשיג תפילין. ואנוס בודאי פטור, כמו מי שהשתדל להוליד בנים ולא התברך בפרי בטן.
וצריך להסביר שגם התוספות כוונתו לפטור רק את מי שאין לו תפילין כי לא הצליח לרוכשם, ובתקופת התוספות היו אנשים רבים כאלה.
