פרסום של שיימינג
הרב דב קדרון
בבא קמא פו ע"ב
אדם ערום, שאינו מקפיד על כבודו, אינו בר בושת, והמביישו פטור, אולם אם נשבה בו הרוח והגביהה בגדיו ונראה ערום, ובא אחר והוסיף בהפשטתו, חייב בתשלום בושת.
הרמ"א (שו"ת סימן מה, על פי דברי הרא"ש), קבע שיש בושת גדולה יותר בדיבור רע על אדם מאשר בושת של פגיעה פיזית, כי אין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו.
על פי זה הוא פסק לגבי אשה ששמעה לשון הרע על אדם, שהתנהג בפריצות, והיא הוסיפה לפרסם את הדבר, שהיא חייבת מלקות, כי אף על פי שדברי הביוש נאמרו עוד לפני שהיא דיברה על כך, הרי זה דומה לנשבה בו הרוח והגביה בגדיו ונראה כערום ובא אחר והוסיף בהפשטתו, שחייב בתשלום בושת, וכן בנדון זה שבוודאי דברים הראשונים גילן הרוח, כי דברי רוח היו, וזאת האשה הוסיפה בהפשטת הקול.
לרבני ודייני ישראל באירופה לפני כחמש מאות שנה היו סמכויות שיפוט על פי חוק המדינה, ובין העונשים שהיו הרבנים יכולים להטיל בימים ההם על החוטאים היו: הטלת החרם, עונשי ממון וגוף, מאסר ומלקות. בעל שו"ת משאת בנימין (סימן כב) מתאר שבית דין הטיל עונשים על בעל שהיה צריך לגרש את אשתו והשתמט, וקשרו ואסרו אותו והכו אותו בעיר פאהרובישטש ושמו עליו שומרים והוליכו אותו בניגוד לרצונו לעיר וויניצא כדי שייתן את הגט.
