גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תד מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף עח ע"ב
קנה אתרוג בדמים יקרים לשם מצוה וגנבו חבירו והזיקו כמה צריך לשלם?
בעי רבא, הרי עלי עולה והפריש שור, ובא אחר וגנב, מי פטר גנב נפשיה בכבש - לרבנן, בעולת העוף - לר' אלעזר בן עזריה, דתנן, הרי עלי עולה יביא כבש, רבי אלעזר בן עזריה אומר, יביא תור או בן יונה, מאי, מי אמרינן שם עולה קביל עילויה, או דלמא מצי אמר ליה אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד, בתר דאיבעיא הדר פשט, גנב פטר עצמו בכבש – לרבנן, בעולת העוף - לר' אלעזר בן עזריה. רב אחא בריה דרב איקא מתני לה בהדיא, אמר רבא, הרי עלי עולה והפריש שור, ובא אחר וגנבו פטר עצמו בכבש - לרבנן ובעולת העוף - לר' אלעזר בן עזריה (עח, ב).
בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' קיג) נשאל: "ראובן קנה אתרוג גדול ויפה להידור מצוה בדמים יקרים, ובא שמעון ומאבדה או פסלה או לקחה שחייב לשלם לו ולקנות לו אתרוג אחרת, וראובן טוען, חייב אתה לקנות לי אתרוג כמו הראשון, כי הידור מצוה בעינן, ושמעון טוען, אקנה לך אתרוג קטן שאתה יוצא בו ידי חובתו, איני מחוייב לקנות לך הידור", ובתשובתו הוכיח ממסקנת סוגייתנו: "גנב פטר עצמו בכבש – לרבנן, בעולת העוף - לר' אלעזר בן עזריה", ואף על גב "דהפריש שור שדמיו יקרים משום הידור מצוה, מכל מקום פוטר נפשיה בכבש, הכי נמי אע"ג דקנה אתרוג יפה משום הידור, מ"מ פוטר נפשיה באתרוג קטן שיוצא בו ידי חובתו".
בשו"ת חכם צבי (סי' קכ) הביא את דבריו, וכתב: "ולענ"ד שגגה היא בידו, דהתם אין לה דמים, דאינה בת מכירה, כדאמרינן בפסחים פרק האשה (פט:) 'תנו רבנן, המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום', וכיון דאינה בת דמים כלל אי אפשר לחייבו מטעם שיווי העולה, אלא מטעם שהוא חייב לצאת יד"ח - שקיבל עליו להקריב עולה, וכיון שאין כאן תורת דמים, אלא החיוב שעליו להקריב עולה, להכי פטר גנב נפשיה בכבש, אבל באתרוג הדור דמים לו, ויכול למוכרו, אף שעילוי דמיו הוא מחמת הידור מצוה, אין בכך כלום, תדע, דאילו גנב ספר תורה מחבריה, והוא שוה אלף זוז מחמת הידורו בקלף יפה ודיו נאה ולבלר אומן, היעלה בדעת שיפטור הגנב עצמו בס"ת שאינו הדור, שאינו שוה אלא חמשים זוז, הואיל ויוצא בו יד"ח מצות 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', הא ודאי ליתא, איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא גמרא, דא"כ הו"ל לרבא לאשמועינן רבותא טפי, דאפילו בס"ת שיש לה דמים ואם מכרה מכורה, ואף לכתחילה יכול למוכרה כדי ללמוד תורה ולישא אשה, נמי פטר גנב נפשיה בס"ת קטן ושאינו הדור, אלא ודאי בס"ת אינו יכול לפטור עצמו בספר קטן ושאינו הדור".
ומקשה עוד מצד הסברא, כי לפי דבריו צריך לומר "דהחוטף אתרוג ממוכר אתרוגים, שהאתרוג שבידו עומד לימכר בדמים יקרים, צריך הוא ליתן לו כל שיוויו, כמות שהוא שוה עכשיו מחמת גדלו ותפארתו, ואם אדם אחד קנהו (=לצורך קיום המצוה) בממון רב מהמוכר אתרוגים, ובא זה וחטפו ממנו אין צריך לשלם לו אלא זוז אחד דמי אתרוג קטן ורע, נשתקע הדבר ולא נאמר, אלא הדבר פשוט וברור בעיני, שהחוטף אתרוג מיד אחד שקנהו לשם מצוה בדמים יקרים קודם או תוך החג, שהוא משלם לו כפי מה שהוא שוה לימכר לשם מצות פרי עץ הדר".
כסברת החכ"צ העלה גם ה'משנה למלך' (הל' מעשה הקרבנות פט"ז ה"ז) וז"ל: "נסתפקתי במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו, ובא אחד וגנבו ממנו ופסלו, אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר אף שאיננו חשוב כמו האחר, משום דאמר ליה אתרוג זה אי לאו משום מצוה איננו שוה כי אם זוז, וכיון שכל חיובי הוא משום דבעית לקיומי מצות 'ולקחתם לכם', כיון שאף באתרוג זה אתה מקיים המצוה, כבר נפטרתי מחיובי, או דילמא מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר, ונראה שיש להביא ראיה לדין זה מההיא דאמרינן בפרק מרובה: 'בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב, מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לרבי אלעזר בן עזריה, מי אמרינן עולה קבל עילויה, או דילמא מצי אמר ליה אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד, הדר פשט, גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע', ע"כ. הרי דטענה ד'בעינא למיעבד מצוה מן המובחר' אינה טענה, ואם כן בנדון דידן נמי יכול גנב למיפטר נפשיה באתרוג שיוצא בו יד"ח. אך כד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל, משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים, דהא קיי"ל ד'המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום', נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומו של הנודר, ומשו"ה פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע, אבל הכא גבי אתרוג מצי למימר הנגזל אנא הוה מזביננא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו, ונמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו. ועוד יש לחלק באופן אחר, שוב שמעתי שמהר"ם מינץ נשאל בדין זה, והביא ראיה זו דפרק מרובה יע"ש, ועיין בשלטי הגבורים פ"ק דבתרא (דף קסו) שדבריו מתמיהים, וצ"ע". [וכן העלו בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"ב סי' כט ע"ש שהביא דברי המהר"ם מינץ והחכ"צ) ובשו"ת 'פנים מאירות' (ח"ב סי' קכט שהעלה את הדברים מדנפשיה). ובשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' שלא) ציין שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ד סי' אלף יד) כתב כעין דחיה זו.
ה'חתם סופר' בחידושיו עמ"ס גיטין (נד, ב) כתב ליישב דברי המהר"ם מינץ: "ולפע"ד משום הא לא אריא, דסבירא ליה למהר"מ מינץ, מכיון שקנה אתרוג מהודר לכבד בוראו מהונו נדר גדול נדר לאלקי ישראל ואסור למוכרו, וכן משמע מראב"ד ורשב"א שבשיטה מקובצת ב"ק שם ומרמב"ם פי"ו ממעה"ק דחידושא הוא דפטר נפשיה בכבש, דהוה סלקא דעתך אמינא, כיון שכבר הפריש שור הוי ליה כאלו נדר לכבד בוראו בשור דוקא, קמ"ל כיון שנגנב שוב יוצא ידי חובתו בכי האי גוונא, משמע הא כל זמן שהמצוה מהודרת קיימת, הרי נדר גדול נדר לכבד בוראו בזה דוקא", וחידש בזה החת"ס חידוש גדול, שהקונה אתרוג מהודר לכבד בוראו מהונו, אסור למכור את האתרוג, שהוא כנדר לאלקי ישראל, שאתרוג זה מיועד למצוה, ובכן אתרוג זה אין לו דמים, והריהו כעולה שהסיקו בגמרא ש'פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת עוף לראב"ע'. [סברא זו מצינו גם בשו"ת 'בית שמואל אחרון' (השמטות סי' ה) תשובה מאת הג"ר משה שלמה זלמן אב"ד קראקא בארוכה, ואילו בשו"ת 'תפארת צבי' (לאחיו הג"ר צבי הירש זצ"ל אב"ד אה"ו, נדפס בלבוב תקע"ו, או"ח סי' כח) חולק עליו בזה, שאין איסור למכור האתרוג שרכש, ומצדיק את דברי החכ"צ הנזכרים].
