לא לגרום לאשליות שווא

הרב דב קדרון

בבא קמא סג ע"א

שומר חינם שהיה מופקד אצלו חפץ, וטען שהחפץ נגנב ממנו, ונשבע על כך, ואחר באו עדים והעידו שהוא שיקר – הוא חייב לשלם תשלומי כפל לבעל הפיקדון, כפי דינו של גנב.

לעומת זאת אם השומר טען שהחפץ נאבד ממנו, ונשבע, ואחר כך באו עדים והעידו שהוא שיקר – אינו חייב לשלם תשלומי כפל.

מה ההבדל בין טוען טענת נגנב לטוען טענת נאבד, הרי בשני האופנים הוא שיקר, אם כן מדוע באופן הראשון התורה קנסה אותו ולא באופן השני.

ביאר הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה ב"ק סימן ל אות ה) שכאשר טוען השומר שהחפץ נגנב, ונשבע על כך - הבעלים האמינוהו שכאשר ייתפס הגנב הם יקבלו תשלומי כפל על הפקדון, כלומר: הוא הכניס בלב המפקיד תקוות שוא, ולכן גזרה התורה שישלם תשלומי כפל.

אולם כשטען השומר שנאבד, לא נסך בו תקוות שוא, שהרי שומר חינם פטור מלשלם על אבידה, ולכן הטוען טענת אבידה, שלא הכניס אשליות שווא ללב הבעלים ישלם רק את הקרן.

מכאן נלמד, שגם במצבים אחרים, עדיף לפעמים לומר את האמת הכואבת, מאשר לנסוך תקוות שווא בלב אדם, כי כאשר יגלה את האמת הכאב יהיה גדול יותר.