ממון חברך חביב יותר מגופך
הרב דב קדרון
בבא קמא ס ע"ב
לפי אחד ההסברים בגמרא, היו חיילים פלישתים שהתחבאו בתוך גדישי עדשים של יהודים, וחיילי דוד רצו לשרוף את העדשים, ועל זה נאמר (שמואל ב כג, יב): "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ", כלומר: דוד לא איפשר להם לשרוף, ומסביר רש"י: "הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו".
מכאן למד בעל ספר פרשת דרכים (דרך החיים) שלדעת רש"י אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו אפילו במקום פקוח נפש, ותמה על שיטת רש"י: הרי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, וכתב שאכן תוספות (ד"ה מהו) והרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ח) חולקים על רש"י וסוברים שמותר לאדם להציל את עצמו בממון חבירו, אלא שצריך לשלם לחבירו עבור הנזק שגרם לו אף שעשה זאת לצורך פיקוח נפש.
אמנם מהר"ץ חיות כותב שאין זו תמיהה גדולה על רש"י, שכן מצינו ירושלמי מפורש שסובר כן (עבודה זרה פ"ב ה"ב): "לא סוף דבר האומר הרוג את איש פלוני, אלא אפילו אומר חמוס את חבירו חייב למסור נפשו", כלומר שגם על פגיעה בממון חבירו ייהרג ואל יעבור.
בדומה לזה ביאר האדמו"ר מליובאביץ' (רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל) את דברי ר' יוסי (אבות ב,יב): "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך", שמידת חסידות היא שיתייחס אדם לממון חבירו בחביבות יותר מאשר לגוף של עצמו, כמו שיעקב אבינו ע"ה חזר על פכים קטנים מפני שהצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, וכך שייך לומר לכל יהודי: כשם שממונך חביב עליך יותר מגופך כן צריך להיות חביב עליך ממונו של חברך (שהרי גם חברך הוא בבחינת "ועמך כולם צדיקים").
