מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הצתות מכוונות באמצעות זכוכית

הרב צבי שפיץ

בבא קמא ס ע"א

שאלה א:
בחור בן ארבע עשרה החליט מתוך שעמום לכוון בימות הקיץ החמים מראה קעורה מול קרני השמש. וכיוון את המראה באופן שקרני השמש שיווצרו - יפגעו בכביסת שכנו שהיתה תלויה אצלו במרפסת. ואכן נוצרה אש ששרפה חלק מהכביסה. הנזק נאמד בחמש מאות שקל. אלא שהניזק לא יודע כיצד נוצרה האש, ומי גרם לה.
האם חייב הבחור לשלם את הנזק שגרם לכביסה?

שאלה ב:
אדם שבר בכוונה בקבוק זכוכית ריק בסמיכות לחדר מדרגות. וכעבור שעה מחמת השמש שיקדה באותו הזמן בעוצמה על שברי זכוכיות הבקבוק שנשבר - נוצרה אש מקרני השמש, והרוח שנשבה באותו הזמן, הוליכה את האש לאופניים חשמליות ולעגלות ילדים של השכנים שהונחו בחדר המדרגות הסמוך, ושרפה אותם. הנזק נאמד בעשרת אלפים שקל.
האם שובר הבקבוק חייב לשלם על הנזק שגרם?

תשובה:
א. בשאלה הראשונה - חייב הבחור בדיני אדם לשלם חמש מאות שקל לשכנו. 1
ב. בשאלה השניה - פטור שובר הבקבוק גם בדיני שמים על הנזק שגרם. אולם ודאי שראוי לו לפנים משורת הדין לפצות את השכנים על נזקם או להתפשר עמם, אע"פ שמעיקר הדין הוא פטור. 2

מקורות
איזה "אש" חייבה התורה בתשלום
1. מבואר בגמ' בב"ק (ס.) שאם אדם ליבה גחלת ומחמתו בלבד עדיין לא נוצרה השלהבת, אלא היה זקוק לסיוע הרוח, ורק מחמת ליבוי שניהם נוצרה השלהבת שהלכה והזיקה לממון הזולת - פטור המלבה מלשלם את הנזק. וביארו שם התוס' (בד"ה ליבה וכו', ובד"ה רב אשי וכו') שהתורה חייבה משום "אש" - רק אם אדם יצר לבדו את כל האש, אלא שלאחר מכן הרוח הוליכה את האש למקום אחר והזיקה. אבל אם האש עצמה נוצרה ע"י שיתוף הרוח, ובלי שיתוף הרוח ביצירתה - לא היתה כאן אש שמזיקה, למרות ליבוי האדם בגחלת - במקרה זה פטור האדם מנזקי האש. ומבואר במרדכי שם (סי' סב) שההלכה היא כדברי התוס'.
אולם אם האדם יצר לבדו את האש שמזיקה, ובגלל שלא שמר עליה כראוי, הרוח הוליכה אותה למקום אחר והזיקה שם - במקרה זה התורה חייבה את בעל האש בנזקים שנגרמו מחמת פשיעתו, שלא שמר על האש שלו שלא תזיק לאחרים. כי מעשה הרוח במקרה זה נקרא - כח אחר מעורב בו להוליכה למקום אחר. אבל אין לרוח כל חלק ביצירת חלות האש.
מי נחשב יוצר האש בנידון השאלה הראשונה?
לאור האמור יש לדון איך נגדיר את יצירת האש בנידון השאלה הראשונה. כשהבחור באמצעות המראה גרם ליצירת מיקוד קרני השמש בעוצמה חזקה שגרמה לשריפה. מצד אחד אפשר לומר, שגם השמש סייעה ליצור את האש, כי בלי הקרניים שלה לא היתה נוצרת כאן האש ששרפה, ולכן יחשב הדבר כמו ליבה וליבתו הרוח, שיש לבחור שותף ביצירת האש, ויפטר מלשלם על נזקי האש הזאת. ומצד שני יש לומר, שרק הבחור נחשב בעל האש, ולכן רק הוא חייב על נזקיה.
הטעם לחייב בנזק רק את הבחור
ונראה לענ"ד שהעיקר הוא, שהבחור עשה לבדו את כל האש שמזיקה - וללא כל שותפות של השמש ביצירתה. ולכן האש שנוצרה ע"י המראה שהחזיק נחשבת - כאשו של הבחור לבד, וממילא יתחייב לשלם על נזקיה.
והביאור הוא, כי השמש מצד עצמה הרי יקדה כל הזמן בעוצמה מסוימת על הבגדים ולא הזיקה להם, כי כך ברא הקב"ה את טבע השמש כשזורחת. אלא שהבחור יצר באמצעות המראה הקעורה - מציאות חדשה בעולם, שמיקדה את קרני השמש בעוצמה רבה לנקודה מסוימת, וזה מה שיצר את היווצרות האש. נמצא שהשמש מצד עצמה לא השתתפה כלל ביצירת האש המוגברת שהזיקה, אלא היא המשיכה לזרוח על הבגדים כפי טבעה באופן שאינו מזיק. ורק הבחור ע"י מעשיו יצר כאן עוצמה של אש חזקה שבאה לעולם מחמתו בלבד, והוא זה שגם הוליכה אח"כ לעבר בגדי השכן שנשרפו. לפיכך האש שנוצרה נחשבת - אישו של הבחור בלבד, וחייב לשלם על נזקיה כדין הזורק חיצים שהזיקו לממון חבירו.
כמו כן נלע"ד, שאפילו אם היינו טוענים [שלא כדין] שהשמש סייעה ליצירת האש, אולם הרי לאחר שנוצרה אש זו - רק הבחור באמצעות המראה הוליכה לעבר כביסת בגדי השכן על מנת לשורפם, נמצא שהשמש לא היתה שותפה כלל בהולכת קרניה החזקים לעבר הכביסה. ודומה הדבר, למקרה שהבחור לקח אש שהדליק ראובן, ושרף עמה ממון הזולת, שודאי שהבחור בלבד יתחייב על נזקיה ולא ראובן בעל האש, כמבואר בתוס' בב"ק (כב. ד"ה אשו משום ממונו).
לאור האמור יש לחייב בנידון השאלה הראשונה את הבחור בנזקי האש א - כי רק הוא יצר את האש. ב - כי רק הוא הוליך את האש שתזיק לבגדי שכנו.
2. בנידון זה, הרי לא החזיק אדם את הזכוכית מול השמש, אם כן לאחר שהמזיק שבר את בקבוק הזכוכית - כלו מעשיו, ואין כאן יותר מציאות של אדם המזיק. וכעת שברי הזכוכית המונחים על הקרקע - נחשבים כבור שנחפר בפשיעת שובר הבקבוק, ודינם מעתה כממונו שמזיק בצורת בור. והנה הממון הוא זה שיצר מעצמו את האש שהזיקה. ומבואר בתוס' בב"ק (כב. ד"ה לאו ממונו וכו'), שכשם שיש פטור מהתורה אם שורו חפר בור שנאמר "כי יכרה - איש - בור" ודרשו חז"ל: איש - בור, ולא שור - בור. כך ישנו מיעוט מהתורה לפטור את בעל הממון, אם ממונו יעשה אש שיזיק אח"כ ע"י הרוח המצויה. דהיינו: איש - אש, ולא שורו - אש.
לפיכך בנידון השאלה, מכיון שממונו המזיק שהם - שברי הזכוכית - הם אלו שיצרו את האש - לכן פטור בעל הממון על נזקיהם.
סיבת הפטור בדיני שמים
ולכאורה נלע"ד - שגם בדיני שמים צריך להיות פטור. כי החיוב בדיני שמים קיים - רק אם כתוצאה ממעשהו הישיר של האדם עצמו נגרם הנזק. משא"כ בנידון דנן הרי ממונו הוא זה שיצר מזיק חדש שלא היה בעולם בעת שבירת האדם את הבקבוק. אם כן נחשב הדבר - כפנים חדשות שבאו לעולם לאחר מעשהו של האדם - ובמקרה כזה לא מצאנו חיוב בדיני שמים. אמנם מהכרעת הרמ"א (חו"מ סי' שפו, א) שאדם פטור אפילו על נזקי גרמי שעשה ממונו אין להוכיח זאת, כי שם הרמ"א התייחס לפטור בדיני אדם.
אבל לדינא נלע"ד אע"פ שמעיקר הדין שובר הבקבוק פטור גם בדיני שמים, ודאי שראוי לפחות מצד היושר, שישתתף בנזק שנגרם מחמת שברי הזכוכית שלו.