כמה להזדרז בנתינת צדקה?
הרב דב קדרון
בבא קמא נו ע"ב
הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה יג,י) פוסק להלכה כדעת רב יוסף ששומר אבדה כשומר שכר הוא, מפני שהוא עוסק במצווה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה, כגון אם בא עני לבקש צדקה, בזמן שהוא שומר אבדה אינו חייב לתת לו צדקה.
הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (אילת השחר בראשית יח, ג) דן בשאלה אם חייב אדם לקיים מצוות גמילות חסדים מיד כאשר מזדמנת האפשרות לכך, או שמא ניתן לחכות כמה רגעים. הוא מביא ראיה מאברהם אבינו שעזב את הקדוש ברוך הוא ורץ לקבל את האורחים, ומשם לכאורה משמע שהחיוב הוא מיידי. לעומת זאת במסכת תענית (כ"א א') סיפר נחום איש גם זו שפעם היה מהלך בדרך ובא עני אחד ואמר לו: "פרנסני", ואמר לו: "המתן עד שאפרוק מן החמור", ולא הספיק לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו וכו', ומשם משמע שאין חיוב לתת לעני מיד ברגע שמבקש, ונחום איש גם זו תבע מעצמו רק בגלל שהעני מת.
מדעתו של רב יוסף הוא רוצה להוכיח שחייבים לתת צדקה לעני מיד כשמבקש, שהרי להתעסק במצוות שמירת האבידה, כגון לשטוח את הכסות שמצא, לוקח כמה רגעים, ומשמע שהעני לא רוצה להמתין עד שיגמור להתעסק עם האבידה, ולכן הוא פטור מלתת לו צדקה, ואם תמיד כשמגיע עני לבקש צדקה אפשר לומר לו להמתין קצת, א"כ אין כאן רווח מיוחד בגלל האבידה, שהרי גם לולא זה יכול להפטר מנתינת הצדקה, ע"י שיאמר לעני להמתין, והעני לא רוצה, וילך. אכן, נראה שאין מכאן ראיה, כי גם אם ניתן לדחות את מתן הצדקה, ברור שההיתר הוא רק אם יש בכך צורך, אבל סתם, ללא סיבה, וודאי שאין לדחות את המצווה, נמצא שללא ההתעסקות באבדה לא הייתה לו סיבה לדחות את העני, וזהו שכרו.
