פורענות הצדיקים תחלה
בבא קמא ס ע"א
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר. תאני רב יוסף, מאי דכתיב: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר? כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר: והכרתי ממך צדיק ורשע. בכי רב יוסף, כולי האי נמי לאין דומין! אמר ליה אביי: טיבותא הוא לגבייהו, דכתיב: כי מפני הרעה נאסף הצדיק".
במסכת פסחים דף קיג ע"ב "תנו רבנן: שלשה חייהן אינם חיים: הרחמנין, והרתחנין, ואניני הדעת. ואמר רב יוסף: כולהו איתנהו בי". בכמה מקומות נזכרת רגישותו הָרַבָּה של רב יוסף, כגון בבכייתו כאן.
וניחמו אביי שאדרבה, טוב הדבר לצדיקים, ככתוב בישעיהו (נז, א) כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק, שלא יצטער ולא יראה את הפורענות כולהּ.
ויש פירוש נוסף, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק, לכפר על הדור ולעצור את רעת הפורענות.
ומבאר המאירי את הלקח: לעולם אל יתרשל אדם מלהוכיח את הרָעים והרֵקים, ואל יעלה על דעתו לחשוב שמכיון שהטובים הולכים בישרת לב, מה לנו ולרֵקים! כי אין פורענות באה לעולם אלא בשביל הרָעים, אך כשהיא באה אינה מתחלת אלא בצדיקים.
דבריו מבוארים לפי האמור במסכת ברכות (דף ז ע"א) שצדיק וטוב לו מתקיים בצדיק גמור, אך צדיקים כאלה אינם מצויים בינינו, כדברי רַבִּי יַנַּאי במסכת אבות (פרק ד משנה טו) אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים; וככתוב בקהלת (ז, כ) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. וצדיק ורע לו מתקיים בצדיק שאינו גמור, ומבואר בכמה מקומות שהצדיקים נענשים בעוון הדור על שלא עמדו בפרץ להוכיחם כראוי.
ולפי זה גם מבואר למה נענשים תחילה, כי עליהם האחריות לעמוד בפרץ בראש, בטרם יחֵלו עוון הדור ופורענותו.
