רץ מבית דין פטור
שבועות כח ע"א
"אבל כפתוהו על העמוד לא, כדשמואל, דאמר שמואל: כפתוהו על העמוד ורץ מבית דין - פטור.
ולא היא, התם רץ, הכא לא רץ".
בתחילה הבינה הגמרא שעצם הבזיון שכפתוהו על העמוד מהווה כפרה מסויימת.
ומסיקה הגמרא, שדי בבזיון זה רק אם גם הצליח להשתחרר ורץ ויצא לו.
מה מוסיפה ריצה זו?
באיזו סברה שונה מסקנת הגמרא מההוה אמינא?
רש"י פירש: "התם רץ - ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך (מכות דף כג)".
לדבריו הריצה רק מוסיפה בזיון יתר, ורק בבזיון כזה יוצא ידי חובה.
וקצת קשה לדבריו, "אם כן, נתת דבריך לשיעורין"! מהו החילוק העקרוני בין בזיון מועט יותר לרב יותר? והרי קיים הבדל גדול יותר בין אדם לרעהו, כמו ששנינו בשלושה סדרים (כתובות דף מ ע"א, ב"ק דף פג ע"ב, וערכין דף יד ע"ב) "בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש".
ועוד, שמצוי שדוקא כבוד הוא לו שהצליח להשתחרר ולברוח מאוסריו!
אכן לר"י מיגאש הסבר אחר:
"כי אמרינן דכפתוהו כמי שלקה דמי היכא דרץ, שאין אנו חייבין לחזור עליו ולהביאו לבית דין ולהלקותו. אבל היכא דלא רץ, כיון דחייבין אנו להלקותו כמה דלא לקה, יכול הוא עדיין לישאל על עיקר השבועה כדי שיפטר מן המלקות".
כלומר, שהבזיון, בין רב בין מעט, פוטר ממלקות, רק כאשר נוצר מצב שנצרך להעריך ולדון מחדש בעונשו.
וכן כתב בבית הבחירה למאירי:
"שהרי עכשו מ"מ לא רץ ועדין חיוב מלקות עליו".
מסברת הר"י מיגאש ומלשונו: "ולהביאו לבית דין" עולה חידוש דין - שאין די בריצה סתם, אלא מדובר רק בריצה אל מחוץ לכותלי בית הדין.
וכך מדוייק בלשון הגמרא: "ורץ מבית דין - פטור". מבית דין - אל מקום אחר.
