גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שצט מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף מז ע"א
בענין אי מותר להשים סם המות לפני יתושים וחרקים בשבת
במשנה (מז, א): "הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב". ובגמרא (שם ע"ב): "אמר רב, לא שנו (הא דקתני "אם הוזקה בהן - בעל הפירות חייב". רש"י) אלא שהוחלקה בהן, אבל אכלה (יותר מדאי ומתה. רש"י) פטור, מאי טעמא, הוה לה שלא תאכל".
ובהמשך איתא בגמרא: "אמר רב ששת, אמינא, כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא, דתניא, הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, סם המות הוא דלא עבידא דאכלה, אבל פירות דעבידא דאכלה, בדיני אדם נמי מיחייב, ואמאי 'הויא לה שלא תאכל'". והיינו, רב ששת רצה להוכיח שהכלל ד'הויא לה שלא תאכל' נאמר רק בדברים שאין הבהמה רגילה לאכלן, אבל במאכלים ופירות שהיא רגילה לאכול, אין אומרים סברא זו, והמניחם לפני הבהמה נחשב כאדם המזיק בידים ממש, וחייב. ועל כך תירצו: "אמרי, הוא הדין אפילו פירות נמי פטור מדיני אדם, והא קמ"ל - דאפילו סם המות נמי דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים", כלומר, כי מה שנזכר בברייתא 'סם המות' הוא בגלל הדין של 'חייב בדיני שמים', כי גם בסם המות 'דלא עבידא דאכלה', חייבים לצאת ידי שמים, ואילו כלפי דיני אדם אין חילוק בין מאכלים 'דעבידא דאכלה', לסם המות 'דלא עבידא דאכלה'.
עוד תירצו בגמרא: "ואיבעית אימא, סם המות נמי באפרזתא דהיינו פירי", פירוש, שגם סם המות מיירי באופן שרגילה לאכול, כגון בהניח עשבים שהם סם המות, ועשבים רגילות הבהמות לאכול, ואכן בכל מיני מאכלים ופירות - שייך הסברא ד'הויא לה שלא תאכל', והמניח פירות לפני בהמה וניזוקה נחשב כגרמא בעלמא.
שאלה כגון זו נידונה בפוסקים לגבי איסור שבת, כגון המניח סם המות לפני זבובים וכדו', אי יש איסור לעשות כן בשבת, כי באופן שאין תוחבים את סם המות בתוך פה הזבוב, אין כאן מעשה בידים, ד'הויא לה שלא תאכל', והזבובים שאכלו – הרי אכלו מעצמם, והיה מקום לומר שאין בזה איסור דאורייתא.
ה'שבות יעקב' (ח"ב סי' מה) הביא לשון השואל (ה"ה האלוף מהור"ר גרשון קאבלענץ, אחד מדייני ק"ק מיץ יע"א): "שמעתי מפי גדול אחד, דמותר להעמיד סם המות לזבובים בשבת, וראייתו ממה שפסק בשו"ע חו"מ סי' שצ"ג ס"ב, דבהוזקא בהמת חבירו באכילת פירותיו דפטור, דהו"ל שלא תאכל, א"כ ה"ה כאן, דאינו חייב משום נטילת נשמה, עכ"ד. ולי צריך עיון גדול... דמקור הדין זה הוא מימרא דרב במסכתא ב"ק דף מ"ז ע"ב, ושם הקשה עליו רב ששת, מהא דנותן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור בדיני דאדם וחייב בדיני שמים, יע"ש, וא"כ לפ"ז גם בשבת יאסור, דדיני שמים הוא... וכן יש להביא ראיה מדין מצודה דאסור בשבת לפורסה רק בער"ש, ולא אמרינן דהוי לה שלא תכניס לתוכו...". והשיב השבו"י: "הנה בודאי דברים אלו שדימה גדול אחד בכח המדמה - נשתקע ולא נאמר, ולא דמי כאוכלא לדנא, מי קמדמית איסורי לממונא, דמה ענין איסורא להיזק ממון, דבהזיק ממון סבירא ליה גרמא בניזקין פטור מלשלם, כל היכא שהיזקה אינה נעשה מיד, ואפשר להנצל ממנה ואינה עושה בידים כמבואר בחו"מ סי' שפ"ו, משא"כ באיסור שבת דחמירי, דאסור לגרום איסור נטילת נשמה...".
כיו"ב מובא בשו"ת 'האלף לך שלמה' (או"ח סי' קלה): "שאלתו - אם מותר להעמיד סם לפני הזבובים בשבת, נראה שהוא אסור, ומה שרצה רום מעלתו לדמות זה למה שאיתא בחו"מ הל' נזיקין בהעמיד סם המות לפני בהמת חברו שהוא פטור ד'הויא לה שלא תאכל'. זה אינו, חדא, דגם שם אינו רק פטור בדיעבד, אבל לכתחילה אסור לעשות כן (והיינו, שגם לענין נזיקין אין בזה היתר לכתחילה). ועוד מה מדמה איסורא לממונא, התם גרמא פטור ובשבת אפילו דיבור אסור. ויפה הביא רו"מ ממה שמוכח בש"ס ופוסקים, שאסור להעמיד מצודה בשבת לצוד בו עופות, ולמה לא אמרינן הוי לה שלא תכנוס".
בעיקר דבריהם, שכלפי איסורי שבת גם גרמא אסור, כבר העירו האחרונים (ראה 'אמרי בינה' דיני שבת סי' כז), שדבריו נסתרים ממה שאמרו (שבת קכ:) לענין גרם כיבוי: "אי הכי, הכא נמי כתיב (שמות כ, י) 'לא תעשה כל מלאכה', עשייה הוא דאסור גרמא שרי", הרי שגרמא במלאכת שבת – מותר.
בהמשך כתב השבו"י: "ואם אנו רוצין לקיים דברי הגדול הנזכרים, היה אפשר לקיים אותו - שלא מטעמו, ולתלות היתרא כמו שכתב ה'מרדכי' בפרק כל כתבי, וז"ל: 'ושאר כל המזיקין וכו', וכתב ר"ת דה"ה פרעוש וכיו"ב מותר להרגם, וטעמא משום דסבר כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה, ומשום צערא שרי לכתחלה... עכ"ל, אף דלא נעלם ממני דרבים הם החולקים, ונקטינן לחומרא כמבואר בטור או"ח סי' שטז, מ"מ י"ל היינו דוקא להרגן בידים, אבל גרמא בעלמא לכו"ע שרי... א"כ ה"ה דיש להתיר משום צערא היכא שיש יתושין הרבה שמצערין לו, ומה"ט היה נראה לי להתיר היכא שעכברים מצויין דמזקי ומצערא, שמותר להניח לפניהם סם הממית אותן". השבו"י צירף בזה שני כללים להתיר, כי יש כאן משום מלאכה שא"צ לגופה, וגם אינו אלא גרמא בעלמא, ולכן יש להתיר (עי"ש ב'האלף לך שלמה', שלא צירף סברא זו להקל, וחשש להחמיר - כפי אלו הפוסקים שהריגת מזיקים נחשבת מלאכה הצריכה לגופה).
אכן למסקנא כתב השבו"י להחמיר, וז"ל: "אך ורק מצד אחר יש חשש איסור, דמשום איסור מוקצה נגעו בו, כיון שהוא מידי דלאו בר אכילה אסור לטלטל אותו בשבת... ולא דמי לגרף של רעי וכל דבר מטונף דמותר לטלטל, דשאני הכא, דעי"ז עושה גרף של רעי להפיל הזבובים לכתחלה, ואין עושין גרף של רעי לכתחלה, והוא דבר שאפשר מער"ש, דאז שרי לכולי עלמא".
שאלה זו נוגעת למעשה, לענין ריסוס חומרים הקוטלים חרקים בשבת, האם יש איסור בזה - באופן שאין מרססים על החרקים עצמם, וכמו כן השוו אחרוני דורנו שאלה נוספת, לענין בליעת תרופות ההורגות תולעים בגוף האדם, אי מותר לבלען בשבת, ותלוי בכל האמור.
