האם יש תירוץ לרוע אנושי?
הרב דב קדרון
בבא קמא לט ע"א
במשנה נאמר ש"שור האצדטין", שהוא שור שמלמדים אותו ומרגילים אותו לנגוח, אפילו אם הרג אדם – אינו חייב מיתה, כי רק שור שהרע מעצמו, אם הרג אדם – נהרג, אבל אצל שור האצטדין, הרע לא בא ממנו אלא ממה שהרגילו אותו.
גם אצל בני אדם יש מצב של אדם שהורגל לרע על ידי כוח חיצוני, ויש אדם שהרע מעצמו. על פי עיקרון זה מפרש בעל אור החיים (בראשית ח, כא) את הפסוק (בראשית ח, כא): "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", שיש סיבה להקל על אדם ולא לדון את מעשיו לחומרא, כי האדם מנעוריו עוד קודם שיבחין למאוס ברע ולבחור בטוב יקדמנו הרע, משננער ממעי אמו, והרע מדריכו ומרגילו, וכאשר הוא גדל הרע כבר טבוע בטבעו כמו שהטביעו את הרגל הנגיחה בשור האצטדין.
אמנם, הוא מוסיף, שטעם זה יועיל לא לדון את האדם להכריתו לגמרי, אבל על כל פנים ענוש ייענש על אשר איננו שומע בקול האלוקים, כי אדם הוא בעל מעלה לעין ערוך גדולה יותר משור שהורגל לרע, כי יש ביכולתו לעבוד על עצמו ולהתרגל להיפך, לטוב, וזה הוא מותר האדם מן הבהמה: למאוס ברע ולבחור בטוב.
הטענה של יצר לב האדם רע מנעוריו מועילה רק שלא יכעס ה' עליו כל כך, כי יש לו סיבה להרשיע בגלל הרגלו מנעוריו, אך כמובן שמצופה ממנו להיטיב את עצמו.
