יישוב דברי החזון איש
הרב דב קדרון
בבא קמא יג ע"ב
כאשר שור תם נוגח וגורם נזק, רשאי הניזק לגבות תשלום עבור זה רק מגופו של השור הנוגח. אם לאחר הנגיחה בעל השור הקדישו או הפקירו – אז הוא פטור.
החזון איש (סימן ג ס"ק טז) הקשה על כך: מדוע בעל השור אינו חייב לשלם על הנזק שנגרם לניזק כתוצאה מכך שהשור הוקדש או הופקר וכעת אין לניזק אפשרות לקבל את התשלום המגיע לו, כדין מזיק שעבודו של חברו? והסביר שבעל השור המזיק לא לקח שום דבר מן הניזק, אלא רק עשה פעולה לגיטימית, של הקדש או הפקר, ומכיוון שעל פי הדין כאשר השור אינו ברשותו בזמן גמר הדין אין הניזק יכול לגבות את חובו, זוהי תוצאה טבעית וחוקית של פעולתו.
הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (אילת השחר שמות כב, יד) הקשה על כך מהנאמר לקמן (נ"ו א') שהמזיק באש אינו חייב על נזק שנגרם לכלים שהיו טמונים בתוך תבואה, ואם יצאה אש ובא אדם והטמין את כליו של חבירו בפני השריפה, וגרם במעשהו שהמזיק לא יתחייב לשלם, ובכך נגרם הפסד לניזק - הרי הוא חייב בדיני שמים, ולכאורה קשה מה ההבדל בין זה שהטמין את כליו של חברו מפני האש לבין זה שהקדיש את שורו לאחר שנגח, כיון שההלכה היא שטמון באש פטור למה הוא חייב בדיני שמים, וכי כאן אין הפטור תוצאה טבעית וחוקית של פעולתו?
אכן נראה שיש הבדל ברור בין העניינים, כי המקדיש את השור הוא הבעלים של השור, ומכיוון שהשור שלו מותר לו לעשות בו כרצונו, ואין הוא נקרא מזיק. אולם האדם שהטמין את הכלים מפני הדליקה אינו בעל הכלים, ומכיוון שאין הכלים שייכים לו, והוא מתערב בעניין שאינו שלו וגורם במעשהו נזק לבעל הכלים – הוא חייב בדיני שמים.
