בין התלמוד לזמנו של רש"י / חנן חריף

בבא מציעא ל ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

בשבוע שעבר נגענו בחוק הירושה וביורשים עשירים. הפעם נדון בשאלה "איך כדאי לכלות ירושה גדולה?". שאלה זו מופיעה, בצורה שונה מעט, בשם ר' יוחנן: "מי שהניח לו אביו מעות הרבה, ו[הוא]רוצה לאבדן...". ההמשך למשפט זה, שמן הסתם נאמר באירוניה ומטרתו הפוכה – איך לא לאבד את הכסף - היא: "...ילבש בגדי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן". הגמרא מסבירה שמדובר בכותנה רומית ובזכוכית לבנה מיוחדת ("חיוורתא") - דברים אלה גורמים לאבדן ממון רב ללא תועלת. לגבי הדבר השלישי – "ישכור פועלים ואל ישב עמהן" - מסבירה הגמרא "בתורי, דנפיש פסידייהו (=בשוורים, שהפסדם מרובה)". על כך העיר רש"י:
"שרוב עבודת קרקעות שלהן בשוורים הייתה. אף חרישת הכרמים ובצירתם מנהיגים כלי המחרישה בעגלה בין שורות הכרם עם הבוצרים, ונותנין שם הענבים..." רש"י ממשיך ומפרט בנוגע לדרך החרישה הפוגעת בשוורים ובגפנים, וניכר כי היה בקיא בעניין – ואכן יש הסוברים כי רש"י עצמו התפרנס מגידול גפנים. בכל אופן, תחילת דבריו ("עבודת קרקעות שלהן...") רומזת כי בימיו ובסביבתו של רש"י נהגו לחרוש בדרך אחרת. ואמנם, בניגוד לעת העתיקה, בה אכן נהגו, בדרך כלל, לחרוש בשוורים, חלו בין המאות ה10 וה12 לספירה שינויים מרחיקי לכת בחקלאות – שינויים בסוג המחרשות והרתמות, וכן בבהמות העבודה העיקריות – משוורים לסוסים. שינויים אלה הביאו לשיפור משמעותי בתפוקה החקלאית ובניצול רב יותר של האדמה הכבדה המאפיינת את צפון אירופה – סביבתו של רש"י.

דוגמא נוספת לשינויים ב'תרבות החומרית' ולמודעות להבדל שבין זמנו לבין זמן התלמוד נותן רש"י באותו העמוד, במסגרת דיני השבת אבידה. בנוגע לספרים שנמצאו נכתב במשנה "מצא ספרים – קורא בהן אחת לשלושים יום. ואם אינו יודע לקרות – גוללן...". על הסיבה לכך כתב רש"י "(מפני) שמתעפשין כששוהים מלפותחן" - ומוסיף מייד – "וכל ספרים שלהן היו עשויין בגיליון (או: "בגלילה")" . הספרים, בתקופת התלמוד, היו למעשה מגילות. לעומת זאת, במאה האחת עשרה, זמנו של רש"י (נולד: 1040, נפטר: 1105), היו כתבי היד כרוכים או תפורים בצורה המזכירה יותר את הספרים של ימינו, ולאו דווקא בצורת מגילה – דבר המלמד על התפתחות טכנית. למעשה, עד סביבות המאה התשיעית היו ספרים יהודיים, גם התלמוד עצמו(!), נדירים למדיי. עדות לכך ניתן למצוא בתשובה של ר' נטרונאי גאון – ראש ישיבת סורה באמצע המאה התשיעית – בה ציין כי הלומדים בישיבתו "לא ראו ספר מימיהם" (ותודה לחברי פינחס רוט).