הפנקס פתוח / חנן חריף
שבועות כו ע"א
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
על אף הזהירות הגדולה בענייני שבועות, שלהן מוקדשת מסכתנו, ישנם מקרים בתלמוד שבהם נשבעו אמוראים ש"כך שמעו מרבם". על קביעת הברייתא שאדם הנשבע לשקר באונס פטור, תוהה התלמוד - כיצד יכול אדם להיחשב כאנוס בדבר שבועה? בהמשך מובא מקרה שבו רב כהנא ורב אסי, שחלקו בנוגע לתוכן דבריו של רב, נשבעו בלהט הדיון כי "כך אמר רב". לאחר מכן, כשהכריע רב עצמו כאחד מהם, שאלוֹ הטועה (לא מצוין מיהו) "ואנא, בשיקרא אישתבעי (האם אני נשבעתי לשקר)?". ענה לו רב – "לבך אנסך", ולכן לא נחשבת שבועתך לשבועת שקר.
על מקרה זה העירו בעלי התוספות כי דבריו של רב לא נועדו רק לפטרו מקרבן - "...שלא יצטרך לכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמנה לכשיבנה בית המקדש..." - אלא לפטרו אפילו מעונש. מקור הביטוי הציורי, הדורש כתיבה של 'חוב למקדש', הוא במסכת שבת (יא ע"ב), שם מסופר על ר' ישמעאל בן אלישע שקרא בשבת לאור הנר, והטה אותו בטעות. משכך, "כתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה". ר' ישמעאל, שחי סמוך לחורבן, רשם את חובו למקדש שציפה לבניינו במהרה. ביטויו נקלט והוא מופיע מספר פעמים בספרות התלמודית ומסביבה, ובין היתר בדברי התוספות כאן בנוגע לשבועת שקר.
ביטוי זה מצטרף לשורה של דוגמאות לציפייה לבניין המקדש שאפיינה את בני דור החורבן, וביניהן שורה של תקנות שתוקנו משום "מהרה ייבנה המקדש" או משום "זכר למקדש". מה שמייחד אותו, על כל פנים, הוא ההתחייבות האישית של ר' ישמעאל, בדרך של כתיבה בפנקס, להביא חטאת כשייבנה המקדש. בעיניו, חיוב החטאת איננו פוקע אלא רק נדחה. יש לרשום אותו על מנת שלא יישכח, והפנקס הוא המקום לרישום חובות, כדברי ר' עקיבא במסכת אבות (ג, טז): "הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְוֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה".
