נשים במצוות עשה שהזמן גרמא / קידושין לד ע"א-ע"ב

הרב ברוך גיגי / ישיבת הר עציון

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בשבוע זה אנו עוסקים בלימוד הסוגיות העוסקות בהיקף חיוב הנשים במצוות, בהזדמנות זו ניגע קצת גם בשאלה העקרונית של מעמד הנשים, בקיום המצוות שהן פטורות מהן, וניגע במידה מסוימת גם במצוות היום של ראש השנה – מצות שופר

1. במשנה קידושין כט. שנינו שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, ובגמרא לד. למדו פטור זה ממצוות תפילין, שהיא מ"ע שהז"ג ונשים פטורות ממנה, ומכאן בניין אב לפטור נשים מכל מהמצוות מסוג זה. בסוגיה שם העירו שכלל זה יש לו חריגים רבים לשני הכיוונים, הן לחיוב נשים במצוות אע"פ שהזמן גרמא [כמצה, שמחה והקהל], והן לפטור גם במצוות שאין הזמן גרמא [תלמוד תורה פדיון הבן ופריה ורביה].

מכוח דברים אלה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם:

ומצות עשה שהזמן גרמה היא שחובת עשייתה בזמן מסויים, ושלא באותו הזמן אין חיובה חל כגון הסוכה והלולב והשופר והתפילין והציצית לפי שחובתן ביום ולא בלילה, וכל כיוצא באלו. ומצות עשה שלא הזמן גרמה הן המצות שחובתן חלה בכל הזמנים כגון המזוזה והמעקה והצדקה, וכבר ידעת שכלל הוא אצלינו אין למדים מן הכללות, ואמרו כל רוצה לומר על הרוב, אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן חייבות בכל הקפן אין להן כלל אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים, הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים. וכך גם מצות פריה ורביה, ותלמוד תורה, ופדיון הבן, ומלחמת עמלק, כל אחת מהן מצות עשה שלא הזמן גרמה ואין הנשים חייבות בהן, אלא כולן קבלה כמו שביארנו.

הרמב"ם מדגיש שכלל זה אינו סיבה לפטור נשים, והוא מהווה רק סימן. הסיבה האמיתית לפטור נשים ממצוות מסוימות ולחייבן באחרות, תלויה במסורת שבידינו.

אף בירושלמי לא השתמשו בכלל זה כדי לפטור נשים ממצוות מסוימות, שם נטו להציע הסבר מקומי לכל אחת מן המצוות. ראה ירושלמי ברכות ג/ג הדן בפטור נשים מקריאת שמע, שבבבלי פטרו אותן מפני שהיא מצווה שהזמן גרמא, ובירושלמי פטרוה מסיבה מקומית, מפני שראו את חובת קריאת שמע כמצוות תלמוד תורה, קבעו שהנשים פטורות מפני שהן פטורות מתלמוד תורה.

2. והנה יש לדון מה הוא מעמדן של נשים במצוות אלו שהן פטורות מהן, האם יכולות הן לקיים אותן, ויש משמעות לקיומן או לא.

לענ"ד נמצאו בראשונים שלוש גישות עיקריות ביחס לקיום מצוות אלו על ידי נשים:

דרשו חכמים בתורת כהנים שמצוות הסמיכה בקרבנות הכתובה בתורה – וסמך ידו על ראש העולה – מוטלת על גברים, ונשים פטורות ממנה: בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. נחלקו תנאים אם לאפשר לנשים לסמוך או לא, רבים התירו לנשים לסמוך סמיכה קלה בלבד בהקפת ידיהן על הקרבן, מבלי להפעיל את כובד משקלן על הבהמה, כי בפעולה זו יש משום איסור עבודה בקדשים, ונשים שלא נצטוו אינן רשאיות לעשות כן. אמנם המיוחס לראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם כתב:

'איכא מ"ד לדעת ר' יוסי ור' שמעון אפילו סמיכה גדולה עליו מותרת בנשים שכך נתנה בתורה לאנשים חובה ולנשים רשות והנשים דומיא דאנשים לכל מצות עשה שהזמן גרמא אף על פי שיש בה איסור תורה כגון ציצית של תכלת לנשים'.

משמעות שיטה זו היא שהנשים פטורות מן המצוות הללו, אבל אם הן רוצות לקיים אותן, הרי הן מצוות, מפני שה' לא הפקיע אותן מן הציווי, הוא תלה אותו ברצונן. בשעה שהן רוצות, חל עליהן הציווי, והרי הן עושות מפני שנצטוו, ולפיכך כתב שם שאפילו קיום המצווה כרוך באיסור תורה כסמיכה בקדשים שיש בה איסור עבודה בקדשים, וכציצית שיש בה תכלת של צמר בבגד פשתן, שיש בה איסור כלאים.

אמנם יעויין שם בראב"ד שכתב להדיא שדעה זו לא נפסקה להלכה.

אבל עיין ראבי"ה סי' תקלד שכתב:

'וכן בהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא, פירוש שאין בברכת ההלל ובברכת מגילה משום ברכה לבטלה. ונראה לי דשמעינן מיניה שמברכין נמי כדי להוציא נשים ידי חובתן, דנשים וקטנים דינם שוה, כדפרישית בסוף מסכת מגילה בחיבור זה. וכן משמע בפסקי האלפסי שפירש נמי אבל פורס וכו' שאין בו משום ברכה לבטלה. ונראה לי שכיון דנשים סומכות רשות, ועבדי סמיכה באקפו ידייכו, אף על גב דדמי קצת לעבודה בקדשים. הוא הדין שתוקעים להם, שהיא חכמה ואינה מלאכה דאורייתא. ותוקעין להן אפילו אם יצא כבר'.

דברי הראבי"ה קרובים לכאורה לשיטת הראב"ד הנ"ל, כי הוא מאפשר לאיש לברך כשתוקע להוציא אישה, אע"פ שהוא כבר יצא ידי חובה, ולכאורה דין זה מבוסס על יסוד הערבות כדאיתא בספ"ג דר"ה וברש"י שם, וכיוון שאין אישה חייבת בשופר אין בה דין ערבות (כן נפסק להלכה בש"ע וברמ"א שאף שאיש יכול לתקוע לאישה אינו יכול לברך בשבילה אם יצא כבר), ואם הראבי"ה מאפשר לאיש לברך עבור אישה, נראה שהוא סבור שאף היא בת חיובא במצווה זו, ולכאורה הוא כשיטת הראב"ד שבשעה שהיא רוצה הרי היא מצווה. [ויש לדחות דשמא הוא סבור שאף שאין האישה מחויבת בדבר, כיוון שהיא יכולה לקיים את המצווה, יכול האיש לברך עבורה ואין בזה ברכה לבטלה].

בקצה השני, יש דעה הסוברת, שאין שום קיום באישה העושה מצווה שהיא פטורה ממנה. אישה העושה מעשה כזה, אין לו ערך מצוותי כלשהו, ואם נטלה לולב בחג הסוכות אינה אלא כאיש הנוטל לולב בפורים, שאינו מעשה מצווה כלל.

כך כתב הראב"ן במסכת ראש השנה:

ואשה ועבד וחש"ו אין חייבין בתקיעת שופר, ואם תוקעין בעצמן אין מוחין בהן כדפרשנו למעלה [בסי' פ"ז] גבי סוכה ולולב. ותניא [לקמן ל"ג א] אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע, ומוקי לה כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות. אבל בשבילן נראה דאסור לתקוע לאדם שהוא בר מצות, אא"כ תוקע בשביל בר חיובא ואגביה ישמעו גם הם. ותימא לי אמאי נהגו הראשונים לתקוע ליולדות ולחולה. ונ"ל דהכי נהגו שהתוקע יתכוין להוציא עצמו ובכך התירו שהרי מוציא את עצמו בתקיעתו, אבל אם יצא כבר תימה לי היכי מצי תקע. אם לא מפני שאני אומר יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, ומתוך שהותרה תקיעה לצורך הותרה שלא לצורך. ולדברי פר"ח שפירש במס' ביצה אין מוציאין לא את הקטן ולא הלולב ובית הילל מתירין, דבלולב דמצוה מיירי, אבל הוצאה שאין בה מצוה אין מוציאין, הילכך אין מוציאין את השופר לתקוע בו לנשים שאין בו מצוה, [אם] לא שמוציאו בשביל בר חיובא.

הראב"ן הדגיש בדבריו כמה נקודות:

אסור לאיש לתקוע עבור אישה, מפני שאין בזה מצווה כלל, ונחשבת תקיעה שלא לצורך. [ואין להתיר אלא אם סוברים, שתקיעה שלא לצורך מותרת מתוך שהותרה לצורך, וגם בזה תמך הראב"ן בשיטת הר"ח, שלא התירו אלא לצורך מצווה, והוצאת שופר לנשים אין בו מצווה כלל]

המנהג לתקוע לנשים אפשרי רק אם אדם תוקע גם עבור בני חיובא, או כשהוא עצמו מבקש לצאת בתקיעות אלו.

הגישה השלישית והיא היותר רווחת בראשונים, ונראה שהיא אף זו שנפסקה להלכה היא גישת הביניים, שאישה אמנם אינה מצווה, אבל אם היא רוצה היא יכולה לקיים את המצווה, ויש למעשה שלה משמעות מצוותית, והיא מקבלת שכר על המעשה כאינה מצווה ועושה. ראה למשל שיטת הרמב"ם תלמוד תורה א/יג:

'אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו'.

ובעניין האפשרות לברך על עשיית המצווה נחלקו בדבר - ר"ת סבור שאישה יכולה לברך, ראה תוס' ר"ה לג. ד"ה הא, והרמב"ם ציצית ג/ט פסק שלא תברך, וראה גם ראב"ד שם. [לא נוכל במסגרת זו להרחיב בנקודה זו, ותן לחכם ויחכם עוד]