דיבורים של טומאה וטהרה
הרב דב קדרון
קדושין כה ע"ב
בגמרא מבואר שהלשון נחשבת לעניין מסוים כאבר גלוי ולעניין אחר כאבר נסתר. לעניין טומאה הלשון נחשבת כאבר גלוי, ולכן אם טומאה נגעה בלשון - האדם נטמא, כשם שנטמא בכל מגע של טומאה עם בשרו הגלוי. לעומת זאת לעניין טהרה במקוה הלשון נחשבת כאבר נסתר ולכן כאשר אדם טובל אין צורך לפתוח את פיו כדי שיגעו מי המקוה בלשון, כי מי המקוה צריכים לבוא במגע רק עם בשרו הגלוי של האדם.
אולי יש בהלכות האלו רמז מסוים, שהרי אפשר להשתמש בלשון לדיבור אסור, שהוא דיבור של טומאה, ואפשר להשתמש בלשון לדיבור של מצוה ושל טהרה.
לשני סוגי הדיבורים יש השפעה גלויה והשפעה נסתרת, אולם יש הבדל ביניהם מבחינת ההשפעה בגלוי ובנסתר.
לעניין דיבורים של טומאה הלשון נחשבת כאבר גלוי, כי ההשפעה הגלויה של ההרס והחורבן והשנאה והקנאה שנגרמים כתוצאה מדיבורים כאלה הם גדולים ועצומים וניכרים בגלוי לכל אחד, יותר מההשפעה הנסתרת.
לעומת זאת ההשפעה המבורכת והטובה של דיבורים של מצוה ושל טהרה לא תמיד ניכרת כל כך בגלוי ובפרסום, והיא בעיקרה נסתרת,– לכן, לעניין טהרה הלשון נחשבת כאבר נסתר.
