הנטיה להאשים אחרים
הרב דב קדרון
קדושין כד ע"ב
מבואר בגמרא שאם אדם משמיע קול חזק וכתוצאה מכך אדם אחר נבהל ונגרם לו נזק - משמיע הקול אינו חייב לשלם בדיני אדם על הנזק הזה, משום שהגורם הישיר לנזק הוא האדם הניזוק, שהיה אמור לשלוט בעצמו, ובמקום זה נבהל וגרם לעצמו את הנזק.
הנטייה הטבעית של כל אדם שנגרם לו נזק, או כל דבר לא טוב, היא להאשים אחרים בכך.
גם אחי יוסף שראו שכספם הושב, וכמובן לא הייתה להם אפשרות להאשים אדם אחר בכך, אמרו איש אל אחיו (בראשית מב, כח): "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ", ונאמר במסכת תענית (ט,א) שעל כגון זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יט, ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ"
הרבה פעמים אנשים טועים וחושבים שאחרים עשו להם רע או גרמו להם נזק בעוד שהאמת היא שהם עצמם גרמו לעצמם את מה שאירע להם, בכל אופן הדבר הברור הוא שלא יכול להיגרם לאדם כל נזק או כל דבר רע בלי שנגזר עליו כך בידי שמים, כמו שכותב בעל ספר חסידים (סימן תשנא):
אם חלה שום אדם אל יתלה חולי זו שמחמת שום מאכל או שום משקה בא חליו ולא ה' פעל כל זאת, ואפילו חבלוהו בני אדם רעים, אלא יאמר עונותיו גרמו לו שהרי כתיב (זכרי' ח' י') ואשלח את כל האדם איש ברעהו וכתיב (עמוס ג' ו) אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה, אלא ודאי עשה.
