תענית ביום הזיכרון לאביו ואמו
שבועות כ ע"א
"איזה איסר האמור בתורה? האומר: הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו פלוני, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראה ירושלים בחורבנה - אסור.
ואמר שמואל: והוא שנדור ובא מאותו היום".
צריך ביאור,
כיון שמדובר דוקא כשכבר קיבל עליו להתענות באותו יום, למה נקטו לדוגמא ימים אלו, ולא אמרו סתם, כיום פלוני שקיבלתי על עצמי?
אלא בהכרח שנקטו דוקא ימים אלו שדרך להתענות בהם.
וכ"כ בתורת חיים על הגמרא כאן:
"ביום שמת בו אביו. מכאן נראה קצת סמך למנהגנו מה שנוהגין להתענות יום שמת בו אב או אם כמ"ש בהגהת שו"ע סימן ת"ב ביורה דעה".
לשון הרמ"א שם: "מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו".
וגם רבי עקיבא איגר על השו"ע ציין לגמרא כאן בשבועות.
ובשו"ת יביע אומר חלק ב - אורח חיים סימן ל, ח כתב: "תענית דיום מיתת האב לא נזכר בדברי רז"ל".
אבל בהמשך הוסיף: [וע' שבועות כ' סע"א].
ומקור הרמ"א בספר כלבו סימן קיד:
"כתב הר"מ נ"ע שמצוה להתענות ביום שמת אביו או ביום שמתה אמו".
ובספר חסידים (מרגליות) סימן רלב
"יש להתענות ביום שמת אביו".
הוסיף בחכמת אדם שער השמחה כלל קעא סעיף יא:
"מצוה להתענות יום שמת בו אביו ואמו בכל שנה (רמ"א סימן שע"ו סעיף ד').
ואם כבר התענה פעם אחת מסתמא דעתו היה להתענות כל ימיו.
ואם כן הרי הוא עליו בנדר שהוא מן התורה, וצריך להתענות. אם לא במקום חולי".
