סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

 

המקדש שנעלם מעמנו / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

כשברקע הדיונים על העלם טומאה במקדש מתעורר בנו העלם המקדש שלנו. לא טומאה ולא קרבן, אלא שאלת הופעתה של השכינה בימינו 


בפתיחה לפרק שני במסכתנו שואל האמורא רבי ירמיה (דף יד): "בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום המקדש, מהו (שיהיה חייב להביא קרבן על כניסה בטומאה בשגגה למקום המקדש)"? השאלה נשאלת על רקע הדיון במקרה של אדם שידע שנטמא ושכח ונכנס למקדש, או שידע שנטמא ונעלם ממנו הימצאותו במקדש.

רובנו מ"עולי בבל" אנו, מבניהם או מבני בניהם, חיים ב"העלם מקדש" עמוק. חלוקים אנו לגבי האפשרות של כניסה למקום המקדש וגם לגבי מיקומן המדויק של עזרות המקדש בהר הבית. ייתכן שיש מבינינו שנכנסו טמאים, בשגגה, למקום המקדש, אך על פי שיטות המובאות בפרקנו אין על כניסה שכזו חובה של הבאת קרבן. אמנם מוטלת אחריות על האדם להתכפר גם על מצב של "העלם", אך לפי רבי עקיבא (דף יד) אדם נושא באחריות שכזו רק אם נעלם ממנו שהוא טמא, מה שנוגע למעמדו לפני ה' מבחינת קיומו העצמי, ולא על כך שנעלמה ממנו הימצאותו במקדש. לפי רבי ישמעאל (שם ובדף יט) אחריות להעלם קיימת רק במצב שהייתה "ידיעה" מוקדמת, ונשכחה ונעלמה. או אז מוטלת חובה על האדם "לשמור" על "ידיעותיו" ולשאת באחריות לחוסר הערנות שגרמה להשכחה, אך אדם שלא ידע אי פעם על מקום המדויק של המקדש לא נושא אחריות שכזו.

מה שמעסיק אותנו כאן איננו העלם שכזה. חוסר ההסכמה בעניין המיקום המדויק של ההיכל והעזרות הוא מבחינתנו ביטוי חיצוני להמשך גלות השכינה, להעלם ביחס למהותו של המקדש ותפקידו כמתווך בין אדם לא-להיו ובין העם לברית שכרת עם ארצו. לקראת צום תשעה באב שחל השבוע ברצוננו לדלות מהסוגיה שלפנינו משהו שעשוי לעורר אותנו מהעלם המקדש בו אנו שרויים.


חמץ במקום תודה

המשנה המהווה שער לסוגיתנו דנה בהרחבת שטח בית המקדש והעזרות או שטחה של ירושלים, העיר המקודשת שמסביב: "אחד הנכנס לעזרה (בטומאה) ואחד הנכנס לתוספת העזרה (יהיה חייב בכרת או קרבן); שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא, ואורים ותומים, וסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות (חלקי קרבן תודה); ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן (הגמרא קובעת שסדר התהלוכה היה הפוך – קודם התודות, ולאחר מכן בית הדין), וכל ישראל אחריהם. (התודה) הפנימית נאכלת והחיצונית נשרפת".

אין לראות את הרחבת שטח המקדש - או של ירושלים – רק כמבצע מוניציפאלי. הלכות חמורות תלויות בתיחום שטח שיש בו מעמד של קדושה. כאמור, הנכנס בטומאה לשטח המקדש והעזרות עובר על איסור חמור – במזיד חייב כרת ובשוגג מביא קרבן. אכילת קרבנות בידי הכוהנים חייבת להיות במקדש עצמו. המקריב קרבן מחוץ לשטח המקדש או האוכל ממנו שם עובר איסור חמור. גם העיר ירושלים הנה הוויה שבקדושה, וגם לגביה ישנן הלכות נוקבות - הרחקת אנשים הטמאים בטומאה חמורה מבין חומותיה וחובת אכילת קרבנות השלמים (דוגמת קרבן פסח) ומעשר שני שם.

העובדה שבני אדם מסוגלים להרחיב שטחי הקודש איננו עניין שמובן מאליו, אך המשנה קובעת שקביעת גבולות הקודש והקדושה בעולם בידי אדם היא. מחד, כינון קיום הקדושה במקום כלשהו, הפיכתו מסתמי לקדוש, מחייב איסוף של כוחות רבים – מלך, נביא, סנהדרין, אורים ותומים, קרבן, ומאחריהם "כל ישראל" – והכול בשיר. ומאידך, אפשר וגם אפשר לבשר ודם להרחיב את שטח הבית שם שוכנת השכינה. לא רק משה ובצלאל, דוד ושלמה על פי שמואל הנביא; אל כל דור שרואה צורך בהרחבה זו יכול במילוי אחר תנאים אלו לכונן קדושה המתפשטת מקודש הקדשים.

הביטוי המובהק לעניין זה הינו שילוב "שתי התודות" בתהלוכה. ברייתא המובאת בדף טו ע"א קובעת: "שתי תודות שאמרו – בלחמן ולא בבשרן". אסור היה להביא לתהלוכה את בשר הכבשים שהוקרבו על המזבח במסגרת ההודיה לה' על הרחבת קדושה המקדש או קדושת העיר. מה שקישר בין התהלוכה לבין הבעת התודה בהקרבת הקרבן במקדש הייתה הבאת "לחמי התודה" שליוו את הקרבת הקרבן בלבד (הגמרא מוסיפה שבהרחבת שטחי המקדש היו מביאים לתהלוכה את הנשאר מהקרבת מנחות שהיו אוכלים במקדש עצמו – את לחמי התודה הביאו רק לתהלוכה שקידשה שטח חדש לעיר ירושלים). אך מהי חשיבותם של לחמי התודה ומהי משמעותם?

כלל גדול במקדש - אסור להקריב חמץ על המזבח. כל המנחות שהובאו למזבח היו של מצה. מלכות ה' בעולם משתקפת בחיטה שבשדה. הלחם העשוי חמץ מבטא את יכולת האדם "להתסיס" את העולם לקיום צרכיו ולהפוך את מלכות ה' למלכות האדם. על כן "הלחם" שהוקרב לשולחן ה' היה תמיד בצורה ששמרה על החיטה ללא חימוץ. שני חריגים היו לכלל זה – הראשון, בחג השבועות הובאו "שני הלחם" שהיו אפויים חמץ, מה שביטא את רצון הבורא שמתן תורה יביא לחימוץ העולם בידי האדם באופן שיוכל לקרב את חימוצו לשולחן ה'; והשני, יחד עם קרבן התודה הובאו ארבעים כיכרות – שלושים של מצה (בשלוש צורות שונות) ועשרה של חמץ - כדי לבטא את החיבור המיוחד בין מלכות ה' ומלכות האדם שרואה מי שהיה בסכנת חיים וניצל.

הבאת לחמי התודה העשויים חמץ לתהלוכה ההופכת שטח סתמי לשטח מקודש – או מקודש יותר – מבטאת בכל החריפות את יכולת המעשה האנושי לכונן הוויה של קדושה. השימוש בלחמים אפויים חמץ בתהלוכה דומה להנפת מנחה עשויה חמץ לפני המזבח בחג מתן תורה, אלא שהגמרא (בדף טו) טורחת להדגיש שאין כל אפשרות לזהות את לחמי החמץ שבתהלוכה עם "שני הלחם" של חג השבועות היות ואין לקיים תהלוכה שכזו בחג. בכך הגמרא קובעת שהחמץ שבתהלוכה הינו חמץ נוסף, של דור אחר, של המשכת הקדושה המקורית הלאה לתוך מקום חדש, לתוך זמן חדש.


שכינה בין התקופות

תמיד דמיינתי לעצמי את התהלוכה המתוארת במשנה – מלך ונביא, הסנהדרין והעם, הקרבן והשיר - מעין חלום עתידי על חידוש המלכות, הנבואה והשראת השכינה. אלא שמתברר שלא כל חלום על התיקון העתידי זקוק להכיל את כל אלו. הגמרא מזכירה אירוע נפלא בתקופת שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, בו חנכו את חומת ירושלים החדשה שנבנתה לצרכי הגנה: "ובחנוכת חומות ירושלים בקשו את הלויים מכל מקומותם להביא לירושלים לעש(ו)ת חנוכה ובשמחה ובתודה ובשיר מצלתיים נבלים וכנרות... ויטהרו הכ(ו)הנים והלויים ויטהרו את העם ואת השערים ואת החומה. ואעלה את שרי יהודה מעל לחומה ואעמדה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה לשער האשפות... ומבני הכ(ו)הנים בחצוצרות... ועזרא הסופר לפניהם (נחמיה יב - כז, ל, לא, לה – ראו שם את כל התיאור).

בתיאור זה חסרים כמה מרכיבים מרכזיים שחייבה המשנה - אין מלך, אין נביא, אין סנהדרין ואין אורים ותומים. האם נלמד מכאן שהמציאות של "ושכנתי בתוכם" משתנה בתקופות השונות? האם הלכות המשכן שבמדבר ובשילה, בית המקדש הראשון שבנה שלמה ובית המקדש השני שנבנה בתקופת שיבת ציון, אינן שוות בכל זמן?

הגמרא דנה בשאלה האם איסור כניסתו של טמא לשטח המקודש חמור יותר במשכן או במקדש. בתשתית השאלה עומד השוני בעצם משמעות המילים משכן ומקדש, דבר המשקף הבדל עקרוני בהגדרת מהותם ותפקידם של אלה. משמעות המילה 'משכן' היא מקום ששוכנים בו, מה שמדגיש את המציאות הפלאית של השוכן. המשכן הוא אפוא הכלי להשראת שכינת ה' בתוך בני ישראל. המילה 'מקדש', לעומת זאת, במשמעות של מקום הקודש, מדגישה את יחס העבודה וההכנעה של העם למקום המיוחד והבדלתו משאר החללים. הבחנה זו באה לידי ביטוי בהבדל העקרוני בדרך חניכתם של כלי השרת בשתי התקופות. חנוכת כלי המשכן הייתה על ידי משיכתם בשמן המשחה, מה שהפך אותם מכלי חולין לכלים להשראת שכינה, ואילו הקדשת כלי המקדש הייתה בעצם שימושם, בעבודת הכוהנים.

ואף על פי כן, הגמרא (טז ע"ב) עומדת על כך שיש יסוד יציב ובלתי ניתן לשינוי בין התקופות, והוא ככל הנראה נצחיות השוכן – המקדש כלל את יסוד המשכן, "ונתתי משכני בתוכה" (בעתיד – ויקרא כו,יא), והמשכן היה גם מקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ה). אך צורת גילוי זו משתנית וקשורה להתהוות ההיסטוריה האנושית. קיים הבדל משמעותי בין המשכן והמקדש הראשון לבין המקדש השני, והוא משתקף בסוגיתנו בשאלות האם שיבת ציון והקמת המקדש השני בישרו תקופה שונה בעלת איכויות חדשות בצורה של ההתקשרות בין ה' לעמו, והאם היציאה לגלות לאחר חורבן הבית הראשון היוותה סופו של עידן בהיסטוריה של השראת השכינה והתחלת עידן חדש.

סוגיתנו מכירה בשתי עמדות המקרינות אור שונה על חנוכת החומה בימי עזרא ונחמיה. אם השראת השכינה במקדש שלמה יצרה מציאות נצחית שאינה מתבטלת, אזי "עזרא זכר בעלמא הוא דעבד", אך אם צורת השראת השכינה מותנית בשינויים במציאות הרוחנית והחברתית שבתוך ההיסטוריה, אזי חנוכת החומה בימי עזרא על אף שהיו חסרים בה מרכיבים חשובים כמו מלך נביא וכו' אכן הייתה חלק מכינון מחדש של מרחב הקודש בעם.

ומה עם הקדושה השלישית בימינו? האם המעבר המיוסר דרך "מדבר העמים" - לא של שבעים שנה אלא של כאלפיים – מהווה שבר בהיסטוריה של הופעת השכינה המחייב מאתנו פעולת חידוש בשוב ה' לציון? האם למרות נצחיות השכינה, היותה שוכנת בתוך העם תביא לגילוי פלאי נוסף בהופעתה במשכנה בהר הבית?


כי לעולם חסדו

רק מי ששוהה בטומאה במשך הזמן בו ניתן לקיים השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים יהיה חייב בכרת במזיד או בקרבן בשוגג. וכמה הוא אורך שהייה כזאת? הזמן שדרוש לומר את הפסוק (ולשיטה אחרת - את חציו האחרון של הפסוק), "וכל בני ישראל ר(ו)אים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפיים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב,ז,ג – בסופה של תפילת שלמה בחנוכת הבית הראשון). נדמה שבציון פסוק זה אנו חשים את חלומם של חכמי הגמרא שהוא גם חלק מהחלום שלנו.
 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר