קידושי ייעוד / קידושין יט ע"א
הרב ברוך גיגי / ישיבת הר עציון
דף יום-יומי, תורת הר עציון
אמה העבריה – בין מכירה לייעוד
אחת ההלכות המיוחדות שמצינו בדין אמה העבריה, הוא האפשרות לייעד אותה, דהיינו, האדון יוכל לייעדה לו לאישה או עבור בנו. בבואנו לבחון את מוסד הייעוד, נראים הדברים, שהתורה שוללת מכירת בת ישראל לאמה, שלא כעבד עברי, שרשאי למכור עצמו, וכדברי הרמב"ם עבדים א/א-ב:
עבד עברי האמור בתורה זה ישראלי שמכרו אותו ב"ד על כרחו או המוכר עצמו לרצונו, כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן ב"ד מוכרין אותו כמו שאמרנו בהלכות גניבה, ואין לך איש בישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד, ועל זה שמכרוהו ב"ד הוא אומר כי תקנה עבד עברי, ועליו הוא אומר במשנה תורה כי ימכר לך אחיך העברי, מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב אלא אם כן צריך לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור את עצמו. כבר ביארנו שאין האשה נמכרת בגניבתה וכן אינה מוכרת את עצמה'.
אך עיין רמב"ן בפירוש התורה שמות כא,ד, שנראה מדבריו שהוא סבור שבת ישראל יכולה למכור את עצמה לאמה, ויש אפשרות שתלד ילדים כאמה עבריה.
לשיטת הרמב"ם, לא תיתכן אפשרות זו, שאין האב רשאי למכור את ביתו אלא כשהיא קטנה, ואף היא יוצאת בסימנים, כך שאין אמה עבריה שהיא נערה או בוגרת, וכדתניא בנדרים עו:
יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה? אמרת ק"ו: מכורה כבר יוצאה, אינה מכורה אינו דין שלא תימכר.
וראה משנה למלך שם שדן במחלוקת זו, והביא ראיה גדולה לשיטת הרמב"ם נגד הרמב"ן, מן הסוגיה ב"מ יב: ששם שנינו שמציאת שפחתו העברית לעצמה, ואמרו בגמרא שם:
האי שפחה היכי דמי? אי דאייתי שתי שערות - מאי בעיא גביה? ואי דלא אייתי שתי שערות, אי איתיה לאב - דאבוה הויא...
ומוכח משם שאם הביאה שתי שערות אינה יכולה להיות שפחה, והיינו כשיטת הרמב"ם, וכן כתבו התוס' ב"מ שם ד"ה מאי:
דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן
ומתוך כך, נראה שאף בקטנה שהתורה אפשרה לאב למוכרה לאמה, אין זו מכירה רגילה לשפחות, כאיש הנמכר או מוכר עצמו לעבד. ירדה תורה לדעתם של בני אדם, וביקשה לתת מענה למציאות קשה העלולה להתרחש: אב הנמצא במצוקה כלכלית ונאלץ למכור את ביתו לאמה, וראוי יותר היה למסור אותה לקידושין, אלא שאפשר שלא ימצא בנקל מי שיקח קטנה לקידושין בטרם ידע את יכולותיה וכשרונותיה, לפיכך קונה אותה האדון לאמה, לעשיית מלאכה, והיא מעין תקופת מבחן עבורו, האם היא ראויה להיות אשתו או אשת בנו.
נמצא שמכירתה הראשונית של בת לאמה, אינה מכירת שפחות רגילה, אלא מכירת שפחות עם אופציית אישות, והיא גם האופציה המועדפת, לפיכך נחלקו תנאים אם מעות הראשונות לקידושין ניתנו או לא, כשיסוד המחלוקת בזה היא האם המכירה הראשונית היא מכירת שפחות שניתן להמיר אותה באישות, או שהמכירה הראשונית כוללת כבר בראשיתה את הכיוון של האישות, שהאדון מותיר לעצמו את הבחירה אם לממש אישות זו או לא.
ראיות גדולות למהות המכירה של אמה העבריה, אנחנו מוצאים בדיוני הגמרא, שבה עולה אפשרות שניתן יהיה לקנות אמה העבריה בביאה [ראה לעיל ט ע"ב]
ראיה נוספת יש להביא מן הסוגיה טז. שהגמרא סברה לאור הדרשות בכתובים שניתן לקנות אמה העבריה באחד מקנייני העבד הכנעני, ומאידך יש מיעוט שלא מאפשר לקנות אמה העבריה באחד מקנייני העבד. הסוגיה העדיפה לומר שאמה העבריה נקנית בשטר ולא בחזקה, משום שמצאנו ששטר קונה בתחום האישות [גיטין, קידושין], ולא מצאנו שחזקה תקנה בתחום האישות, ומכאן נראה שקניינה של אמה העבריה מקיים זיקה משמעותית לקנייני האישות, ומפני זה יש להעדיף שטר על חזקה. [אך ראה תוס' רי"ד שם שגרס אחרת בסוגיה].
נחלקו האמוראים בדעת רבי יוסי בר יהודה [יט.] הסובר שהאדון יכול לייעד את האמה העבריה רק אם נותרה שהות ביום האחרון של שפחותה לעשות עימו שווה פרוטה, שלדעתו היא מתקדשת במחילת גרעונה של אותו זמן עבודה שנותר, אולם רב נחמן בר יצחק סבור שגם רבי יוסי בר יהודה סבור שמעות ראשונות לקידושין ניתנו, והיא מתקדשת למפרע במעות הראשונות, ומה שהוצרך ר"י בר"י להגביל את הייעוד רק אם נותרה שהות לכדי שוו"פ הוא גזירת הכתוב ייחודית , שאם לא נותרה שהות נחשב הדבר כאילו כבר נסתיימה עבדותה ויצאה לחירות, ובזה לכ"ע שוב אינו יכול לייעדה. [רמב"ן שם ועוד].
האחרונים התקשו בשיטת רב נחמן בר יצחק הסובר שקידושי ייעוד נעשים לעולם במעות הראשונות, כיצד, אם כן, ניתן לייעד אמה העבריה שהאדון קנאה בשטר ולא בכסף, והלא אין כאן מעות ראשונות. לשיטת הסוברים שניתן לקדשה בפרוטה אחרונה של עבודה, אין קושיה, שגם בנקנית בשטר, ניתן יהיה לקדשה ביתרת זמן העבודה שנותר, אבל לרב נחמן בר יצחק שאינה מתקדשת לכ"ע אלא במעות הראשונות, הדבר טעון הסבר.
ואין לומר שאמה שנקנית בשטר אינה ראויה לייעוד, שהרי קיי"ל לעיל יח: שאינה נמכרת לקרובים כי אינם יכולים לייעדה, ואם נאמר שבשטר אי אפשר לייעד, הרי מכירה זו אינה בת ייעוד.
המנ"ח מג כתב ליישב שיש שני נתיבים בייעוד. יש ייעוד שהוא חל למפרע, מטעם מעות הראשונות לקידושין ניתנו [כך אליבא דרבנן, ולרב נחמן בר יצחק, אף לר"י בר"י], ויש ייעוד שאינו חל למפרע אלא במותר פרוטה שעליה לעבוד [כך היא שיטת רבי יוסי בר' יהודה לחולקים על רב נחמן בר יצחק, דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו], וגם רבנן מודים לאופציה זו של ייעוד, ואותה ניתן לממש באמה שנקנתה בשטר, שאין שם מעות כלל, ויכולה היא להתייעד במותר פרוטה של עבודה.
אבל, ניתן ליישב קושיה זו של המנ"ח בדרך אחרת. עד כה הבנו שמעות הראשונות לקידושין ניתנו, היינו שאנחנו רואים אותו כמקדשה בכסף, ומעשה הקניין נחשב מעשה קידושין, ומפני זה התקשינו כיצד תתקדש אם קניין השפחות היה בשטר, והלוא אין שם מעות ראשונות. אולם יש לומר שקידושי ייעוד הם חידוש של התורה, שקניין השפחות יכול לכלול בתוכו גם חלות של קניין אישות, ואע"פ שהאדון שקנאה, לא כיוון כלל לייעדה באותה שעה, וכמבואר להדיא בסוגיה יט: שאפילו קנאה ע"מ שלא לייעדה, יכול לייעדה, ובזה קשה לומר שהיה מעשה קידושין במעות הראשונות. נראה שגדר ייעוד הוא שאנו רואים את קניין השפחות ככולל בתוכו קניין אישות, והמחלוקת אם מעות ראשונות לקידושין ניתנו או לא, היא רק שאלה אם הייעוד חל למפרע משעה ראשונה או רק מכאן ולהבא. ולפי זה יש לומר שגם אם האדון קנאה בשטר ואין כאן מעות, מ"מ יכול לייעדה, מפני שקניין השפחות ביסודו, כולל בגזירת הכתוב גם את קניין האישות.
בזה יובן גם ספק הסוגיה אם ייעוד אירוסין עושה או נישואין עושה, שאם נבין כפשוטו שהוא מצד מעות הראשונות, אינו מובן למה שמעות אלו ייחשבו יותר מקידושי כסף רגילים. אמנם, לדברינו שהוא גזירת הכתוב לכלול את האישות בקניין השפחות, יש מקום להסתפק את האישות הכלולה היא אירוסין או נישואין. [וראה עוד רשימות שיעורי הגרי"ד, שהביא עוד השלכות ליסוד זה].
