ההבדל בין עבד לשכיר

הרב דב קדרון

קדושין טו ע"א

כאשר עבד עברי משתחרר מעבדותו התורה מצווה לתת לו הענקה, כמו שנאמר (דברים טו, יד): "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", ומכאן לומד בעל ספר החינוך (מצוה תפב) ש"אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסיף לקח שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו ה'".

בעל תורה תמימה (הערות דברים פרק טו הערה מח) הקשה על ספר החינוך איך למד להעניק לשכיר יהודי מדין הענקה של עבד, והרי שכיר משכיר את עצמו מרצונו, ואילו בגמרא נאמר שדין הענקה שייך רק בעבד שנמכר על ידי בית דין אבל לא למי שמכר את עצמו.

אפשר ליישב את דברי ספר החינוך ולומר שיש הבדל בין עבד שמוכר את עצמו לעבדות לבין שכיר שמשכיר את עצמו לעבודה.
יהודי שמוכר את עצמו לעבד פועל בניגוד לרצון התורה, כמו שאמרו לגבי נרצע (לקמן כב,ב): "אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע", ומכיוון שפעל באופן לא טוב אין מעניקים לו.

אבל יהודי שצריך פרנסה והשכיר את עצמו למלאכה, עשה בזה מצווה, כמו שאמרו (ברכות ח,א): "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים", ומכיוון שאין סיבה למנוע ממנו את ההענקה – ניתן ללמוד לגביו מעבד שמכרוהו בית דין שמעניקים לו.