שניים הרי הם כאחד / רפי זברגר

קידושין לו ע"א-ע"ב

הקדמה

המשנה הראשונה בדף הינה המשך למשנה הקודמת (כ''ט.) העוסקת בחיובים ופטורים של נשים במצוות. לאחר שלמדנו את הכללים במשנה הקודמת, מלמדת משנתנו כי באופן עקרוני נשים אינם עוסקות בעבודות הנעשות במקדש, מלבד שני יוצאים מן הכלל.
הסמיכות, והתנופות, וההגשות, והקמיצות, והקטרות, והמליקות, והקבלות, והזאות - נוהגים באנשים ולא בנשים, חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות.
להלן עבודות הכוהנים שאינן נעשות על ידי נשים:
1. סמיכות – בעל הקרבן סומך ידיו על הקרבן לפני השחיטה ומתוודה (או משבח בקרבן תודה).
2. תנופות – בחלק מן הקרבנות מניפים את הקרבן כולו או חלקו על ידי הכוהן המקריב ובעל הקרבן. הבעלים מניחים ידיו מתחת לקרבן והכהן מניח ידו מתחת ידי הבעלים.
מכאן ואילך עוסקים בעבודות של הכוהנים בלבד (בניגוד לשתי הפעולות הראשונות המבוצעות גם על ידי הבעלים).
3. הגשות – זוהי ה''הולכה'' של המנחה למזבח, בדומה להולכת דם קרבן בהמה למזבח.
4. קמיצות – הכהן לוקח מן המנחה בשלש אצבעותיו האמצעיות, ומקריב חלק זה על המזבח.
5. הקטרות – שריפת חלק מן הקרבן או כולו על המזבח. נעשה בכל הקרבנות: בהמה, צאן, עוף ומנחה.
6. מליקות – פעולה בעוף המקבילה לשחיטה בבהמה - הכהן חותך באצבעו את עורף העוף.
7. קבלות – הכהן מקבל את הדם של הבהמה השחוטה ומוליכה לכיוון המזבח כדי לזורקה על המזבח (קבלה כוללת גם הולכה). בחטאת העוף מוליך הכהן את העוף כדי שהדם ''ייזרק'' מן העוף על המזבח.
8. הזאות – הזאת דם קרבן העוף על המזבח. או זריקת דם הבהמה על המזבח.
להלן שתי עבודות הנעשות גם על ידי נשים:
1. הנפת מנחת סוטה – מנחת השעורים שמביא הבעל אשר קינא לאשתו שלא להתייחד עם פלוני ולמרות זאת התייחדה אתו. מנחה זו מונפת גם על ידי האשה הסוטה.
2. הנפת מנחת הנזיר – לאחר מלאת ימי נזירותו מביא הנזיר עולה, חטאת ושלמים ועשרים חלות (עשר חלות מצות, ועשר רקיקי מצות). הוא מניף את השלמים ביחד עם שני לחמים (חלת מצה ורקיקי מצות).
 

הנושא

הגמרא שואלת למקור הדין של תנופה בבעלים במנחת סוטה, ועונה:
אתיא יד יד משלמים, כתיב הכא (במדבר ה', כ''ה): וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:, וכתיב התם (ויקרא ז', ל'): יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה': , מה כאן כהן אף להלן כהן, מה להלן בעלים אף כאן בעלים.
לומדים גזירה שווה בין סוטה לשלמים (בשניהם כתוב ''יד''). בסוטה כתוב כי הכהן מניף את המנחה, ובשלמים כתוב כי הבעלים ("יָדָיו") מניפים את הקרבן. הגזירה שווה מלמדת לשני הכיוונים. גם בסוטה הבעלים מניפים כמו בשלמים, וגם בשלמים הכהן מניף כמו בסוטה.
לאחר שלמדנו כי בשני המקומות גם הכהן וגם הבעלים מניפים (בסוטה האשה מניפה), שואלת הגמרא: הא כיצד? כיצד מבצעים בפועל הנפה על ידי הכהן והבעלים?
כהן מכניס ידו תחת יד בעלים ומניף.
עונה הגמרא כי הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים וכך מניפים שניהם את הקרבן. מקשה תוספות על המקום:
ואם תאמר, והא הוי חציצה?
כיצד אפשר להניח יד תחת יד, והרי היד הראשונה חוצצת בין היד השניה והקרבן ואסור להניף בחציצה.
התוספות מוכיח את הנחת השאלה מגמרא במסכת מנחות (צ''ד.) אשר דנה בהנפת קרבן של שני שותפים. שם נשללת האפשרות ששותף אחד יניח ידיו תחת ידיו של השותף השני מדין חציצה.
מתרץ התוספות שני תירוצים:
1. ויש לומר דלא דמי, דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכהאי גוונא, לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים, אבל התם גבי שני שותפין חשיב כהאי גוונא חציצה אם אחד מהם מניח ידו תחת יד חבירו לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן מניפים.
הלימוד שלמדנו בגזירה שווה מהווה בעצם דין דאורייתא, ולכן אומר התוספות, אם התורה קבעה שיש להניף על ידי שני אנשים, כך צריך לעשות ואין זה מהווה חציצה. לעומת זאת בשני שותפים בקרבן שלמים, אין ''גזירת הכתוב'' שיניפו שניהם יחדיו, לכן אם האחד מניח ידיו תחת ידי השני, הדבר מהווה חציצה ואסור.
2. עוד יש לומר, דהכא נמי לא מיירי שהכהן מניח את ידו תחת יד הבעלים ממש, דבכהאי גוונא הוי חציצה אלא רצונו לומר שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזין למעלה והשתא ליכא חציצה כלל.
התירוץ השני עוקר את הנחת השאלה וסובר כי בסוטה באמת אין הכהן מניח ידו תחת ידי האשה, שאם יעשה כך באמת תהיה חציצה כפי שראינו במסכת מנחות. אלא הבעלים (האשה) מחזיק מעל הכלי, והכהן מחזיק מתחת לכלי, כך שלא נוצרת חציצה בין הידים לכלי.
התוספות מוכיח כי אמנם מצאנו החזקה בשני מקומות. בביכורים, הכהן מחזיק בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה. לכן גם פה ניתן לומר כך, שהכהן מחזיק מתחת הכלי והבעלים מחזיקים למעלה (אמנם הפוך אבל שני אנשים מחזיקים). 
  

מהו המסר?

בתשובה הראשונה של התוספות למדנו כי אם התורה קבעה כי חובת ההנפה מוטלת על שני אנשים (כהן והסוטה) הרי שאפילו אם יניחו ידיהם זה מתחת לזה, אין זו חציצה.
איך ניתן להסביר זאת, הרי בפועל יש פה חציצה? אלא יש לומר כי כאשר שניהם מקיימים את המצווה מהתורה, אולי אפשר לראות את שתי הידים כאילו הן ''יד אחת''. ולכן, כמו שחלק מן היד אינו מהווה חציצה לחלק אחר של היד, כך יד אחד הכתובה בתורה אינה מהווה חציצה ליד השנייה הכתובה גם כן בתורה.
לפי הסבר זה ''שניים הרי הם כאחד'' - שניים המקיימים אותה מצווה ממש מן התורה בעצם מהווים כמו יחידה אחת.
אחדות המטרה ואחדות הפעולה הופכים את מרכיבה ליחידה אחת.
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]