ריח הגט / גיטין פא ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו עוסקת במחלוקת בית שמאי ובית הלל אם כתיבת הגט לבדה פוסלת את האישה מלהינשא לכוהן. לדעת בית שמאי, מרגע שאדם כתב גט לאשתו, אף אם לבסוף החליט שלא לגרשה, האישה אסורה להינשא לכוהן. מן הסוגיה עולה שגם בית שמאי מודים שמדובר בגזרת חכמים ולא בדין תורה, וזאת בשונה מן הדרשה המובאת להלן (דף פב ע"ב): "'ואשה גרושה מאישה לא יקחו' – אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה".
איסור זה עשוי להתבאר לאור סוגיה במסכת יבמות (נב ע"א), הקובעת שגט שנכתב בו שהאישה מגורשת אך אינה מותרת לכל אדם פסול, אך האישה נפסלה מלהינשא לכוהן. לעומת זאת, אם הבעל מסר לאשתו נייר ריק ואמר שהיא מגורשת – היא אינה נפסלת בכך מן הכהונה.
נראה שיסוד ההבדל בין שני המקרים הוא שבנתינת גט פסול יש ביטוי מעשי לרצון להתגרש, בעוד נייר ריק אינו מלמד על רצון כזה. כך עולה מדבריו של רבי ינאי להלן (פו ע"ב) – "אפילו ריח הגט אין בו", כלומר "ריח הגט" נוצר ממעשה גירושין גם אם הגירושין לא חלו, וכאשר אין אפילו מעשה גירושין – אין בכך דבר.
אם כן, לדעת בית שמאי כתיבת הגט היא התחלת מעשה הגירושין, ואילו לדעת בית הלל רק נתינת הגט מתחילה את מעשה הגירושין.
