סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשכ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת שבועות
דף יג עמוד א

 

בענין איסור אכילה ביום כיפור - הנאת גרון או הנאת מעיו?


מצינו מחלוקת במס' חולין (קג:) בין רבי יוחנן וריש לקיש לגבי איסור מאכלים אסורים, אימתי חייבים עליהם, לרבי יוחנן - כדי שיתחייב צריך שתהיה הנאת גרונו, ולריש לקיש - צריך הנאת מעיו, ונפקא מינה לענין אכל חצי זית והקיאו ואח"כ חזר ואכלו, לר"י חייב - שהרי גרונו נהנה בכזית, ולר"ל פטור - משום שלא נהנו מעיו בכזית. עוד נפק"מ יש לגבי בין החניכיים - האם מצטרף, דאם צריך הנאת גרונו, אם כן בין החניכיים מצטרף, אבל אם צריך הנאת מעיו אז בין החניכיים אין מצטרף. ולהלכה נפסק כרבי יוחנן - כמ"ש הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ג): "כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע, שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור".

ה'מנחת חינוך' (מצוה שיג אות ב) דן לגבי איסור אכילה ביום הכפורים, שהולכים בו אחר ייתובי דעתא, דכתיב (ויקרא כג, כט): "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה", ולכן שיעור איסור אכילה ביוה"כ הוא בככותבת, דמיתבא דעתא (עי' יומא עט:), ולכן יש להסתפק אם כלפי איסור זה די בהנאת גרונו בככותבת - בכדי להתחייב בו, או אפשר לענין יתובי דעתו תלוי בהנאת מעיים דווקא, ואינו חייב על זה עד שיהיה במעיים ככותבת, והסברא נותנת כצד זה, שהרי התורה לא חייבה ביוה"כ כי אם על הנאה הגורמת "יתובי דעתא", וזה אינו אלא במילוי המעיים, ואם כן ביוה"כ - גם רבי יוחנן מודה שחיובו על הנאת מעיו.

עוד מסתפק המנחת חינוך בדבר זה, כי בשאר איסורי תורה אם יהנה האדם הנאת מעיו ללא הנאת גרון - אינו חייב, וגם לריש לקיש שחיובו משום 'הנאת מעיו', אין החיוב כי אם כאשר בא לאדם הנאת מעיו דרך הנאת גרון (עי' פסחים קטו:; משנה למלך הל' מאכלות אסורות פי"ד הי"ב), ובכן יש להסתפק לענין איסור אכילת יוה"כ - מאחר שכל איסורו תלוי ביתובי דעתא, הרי במילוי מעיים לחוד - גם כשלא תהיה הנאת גרון (כגון הא דפסחים שם: "כרכו בסיב ובלע" - שאין בזה הנאת גרון), יבא לידי יתובי דעתא, ויהא אסור בזה. וכלפי הספק השני הכריע המנ"ח שהחיוב אינו כי אם בצירוף הנאת גרון, והנאת מעיו ללא הנאת גרון אין בה איסור. אכן, כלפי ספקו הראשון לא הכריע כלום, ונשאר בספק, יעו"ש.

ומאי דמספקא ליה לבעל ה'מנחת חינוך', פשיטא ליה לבעל ה'חתם סופר', ולדעתו הדבר פשוט, שלענין יוה"כ - הנאת מעיים בעינן לכו"ע, וכן כתב בתשובותיו (או"ח סי' קכז), שלענין איסור אכילת יוה"כ, צריך שיהיה שיעור ככותבת בתוך מעיו ללא מה שנדבק בחניכיים, כי ביוה"כ עינוי נפש כתיב וב'יתובי דעתא' תליא מילתא, וכל שלא נכנס למעיו שיעור כזה לא עבר על לא תעונה (ועי"ש שהביא ראיות לכך).

לעומתם, ה'אור שמח' פשיטא ליה שגם באיסור אכילת יוה"כ - חיובו משום הנאת גרון בלבד, וכמו שנפסק הלכה כרבי יוחנן בשאר איסורי תורה, והביא ראיה מסוגייתנו (דף יג ע"א, וכ"ה בכריתות ז ע"א), כלפי שיטת רבי האומר: "על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר, שאם עשה תשובה יוה"כ מכפר, ואם לאו אין יוה"כ מכפר", ובהמשך אמרו: "ומודה רבי בכרת דיומא, דאי לא תימא הכי כרת דיום הכפורים לרבי לית ליה", והיינו, שדברי רבי לא נאמרו במי שאכל ביוה"כ עצמו, שבזה מודה רבי שאין יוה"כ מכפר בלא עשה תשובה, דאי לאו הכי לא מצינו כרת ביוה"כ, שהרי מיד כשעבר ואכל נתכפר לו בכח כפרת יוה"כ. ולמסקנת הדברים הסיקו שאין הדבר מוכרח, כי ישנם אופנים שיאכל ביוה"כ ולא שייך בו כפרת יוה"כ, ויתחייב כרת, וכגון "דאכל אומצא וחנקיה ומית" והיינו, שאכל חתיכת בשר ונחנק מיד ומת, ונמצא שלא עבר עליו רגע מן היום לאחר העבירה, ולכן לא היתה לו כפרת יוה"כ. ומזה מוכח שבהנאת גרון לבד מתחייבים, שהרי מיד עם בליעתו מת, ועדיין לא הגיע כלל להנאת מעיו, ומפורש בגמרא שחייב משום איסור אכילת יוה"כ.

הערה זו העלה גם הגאון ה'אדרת' על הכתב בפלפולו עם הגאון המהרש"ם, כמו שהשיב לו המהרש"ם בתשובותיו (ח"א סי' א): "מה שתמה על דברי החת"ס דס"ל דכותבת דיוה"כ תליא בהנאת מעיו, שנעלם ממנו ש"ס ערוך: בשבועות י"ג ע"א, וכריתות ז' ע"א: 'דחנקתי' אומצא' וכו', הנה גם בספר מנחת חינוך מצוה שי"ג, צידד לומר כדעת החת"ס, ומאז העירני חכם אחד בתמיהה זו ולא מצאתי מקום ליישבו".

ואמנם לאמתו של דבר, כבר העיר בזה החת"ס עצמו, ובחידושיו במס' חולין (קג: ד"ה שהרי) הביא גם כן חידושו הנזכר, וכתב: "ודאמרינן בפ"ק דשבועות ביוה"כ 'דחנקתיה אומצא', לאו דוקא דחנקתיה בבית הבליעה ממש, אלא למטה ממנו במקום שנקרא הנאת מעיו כדלעיל". והיינו, כמו שכתב לפני כן (שם ד"ה אכילה): "אכילה במעיו, פירש"י, 'כשהוא יורד לתוך מעיו', רצ"ל, לא במעיו בקיבה ממש, אלא שיצא מבית מקום גרונו לבית בליעתו נקרא מעיו". והדברים הובאו ביתר ביאור, בחידושיו שנדפסו מכתי"ק בקובץ 'מוריה' (אלול תשמ"ב): "ובמה שאמרו דבתר אכילה במעיו - לריש לקיש בכל התורה, וביוה"כ לכולי עלמא, נראה לי, דאין זה אכילה בתוך הקיבה ובני מעיים ממש, אלא כל שעבר גרונו במקומו דלא מצי לאהדורי, מקרי מעיו לענין זה... ואתי שפיר נמי בפ"ק דשבועות י"ג ע"ב דקאמר כרת דיוה"כ משכחת 'כגון דחנקתה אומצא', ולהנ"ל ניחא", והיינו, שנחנק מיד אחרי שירד למטה ממקום מבית הבליעה - ששם כבר נקרא 'הנאת מעיו', ובאופן כזה מת אדם זה מיד שהיתה לו הנאת מעיו, וממילא אין שום ראיה שלענין איסור אכילת יוה"כ תלוי בהנאת גרון לבד, והבן (ע"ע שו"ת כת"ס סי' קיז; אגלי טל מלאכת טוחן סקס"ב).



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר