מיעוט הלבנה
שבועות ט ע"א
"אמר ריש לקיש: מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'?
אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח!".
מיעוט זה מפורש בבמסכת חולין דף ס ע"ב:
"רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!".
וכן הביא רש"י על החומש בקיצור:
"המאורות הגדולים וגו' - שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד: ואת הכוכבים - על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה".
ומרומז בטעמים שעל הפסוק בדברים יז, ג וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם.
וְלַשֶּׁמֶשׁ ׀ - מוטעם במונח לגרמיהּ (לעצמו בארמית), שנשארה מונחת לעצמה לבדהּ בכל גדולתה.
אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ - מוטעם במונח רביעי תביר (שָׁבוּר בארמית), שנתמעטה ביום הרביעי ונותרה מונחת שבורה.
לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם - מוטעם במאריך טרחא הנקראים גם מרכא טפחא, שטרח להרבות ולהאריך את צבא השמים, כאילו טפח על שכמהּ להפיס את דעתה השבורה ואת רכות עיניה ולבבה.
ניתן לכאורה לפרש כדברי האבן עזרא: "נקראו השנים הגדולים כנגד הכוכבים", ולומר שדברי חז"ל הם רק על דרך הדרש.
אלא שמדברי ישעיהו (ל, כו): וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, משמע שגם הוא פירש כחז"ל, שהלבנה היתה גדולה כחמה ולכן בגאולה השלימה צריך הכל לשוב לשלימותו.
אלא שתשאר גם מעלת החמה, שזכתה להיות הגדולה ביותר. מדברי ישעיהו על "כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים", משמע גם שהפשט כדברי רבי אלעזר במסכת חגיגה דף יב ע"א:
"ואור ביום ראשון איברי? והכתיב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי!
- כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון - אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים - עמד וגנזו מהן, שנאמר (איוב ל"ח) וימנע מרשעים אורם.
ולמי גנזו - לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג) אמרו צדיק כי טוב. כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר (משלי י"ג) אור צדיקים ישמח".
אך גם מהפסוקים עצמם בבראשית משמע שזה הפירוש, כי אם לא כן קשה:
א. למה כופל ואומר: 1) את שני המאורות הגדולים. 2) את המאור הגדול… ואת המאור הקטן. הרי די היה לכתוב וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.
ב. למה חוזר בו הכתוב תוך כדי דיבור, או שהלבנה נחשבת יחסית ל'גדולה', או ל'קטנה'.
ג. אם כבר הוזכרו שני המאורות פעמיים, למה הכוכבים מוזכרים רק פעם אחת, ועוד דוקא לבסוף. אדרבה, לפירוש האבן אזרא היו צריכים להיות מוזכרים דוקא ברישא יחד עם שני המאורות הגדולים, שהרי הלבנה נחשבת לגדולה דוקא יחסית אליהם.
ומשמעות המדרש מבוארת על פי אמרם במסכת שבת דף פח ע"ב ומסכת יומא דף כג ע"א:
"תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין (ביומא: הנעלבין ואינן עולבין), שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר (שופטים ה) ואהביו כצאת השמש בגברתו!".
כלומר שזכה השמש משום שלא השיב לטענת הלבנה.
וצריך ביאור למה ההבלגה גורמת לאותה גדלות.
אלא שכיון שטענה הלבנה מה שטענה, ענה לה הקב"ה: נאמר במשנה (מסכת אבות ה, משנה ה)" עומדים צפופים ומשתחוים רווחים", כיון שצפוף לך, השתחווי איפא, ומעטי את עצמך, וירווח לך.
ועוד, שכתוב (דברים יט, יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, את זממת, את תתמעטי.
כמו כן אמרו במסכת סנהדרין דף קב ע"א:
(מלכים א' י"ג) אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה,
מאי אַחַר?
אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן!
אמר לו: מי בראש?
- בן ישי בראש
- אי הכי לא בעינא".
כיון ששמע ירבעם שגם דוד יטייל עם הקב"ה בגן עדן לא נחה דעתו, וטען כלבנה: דוד מלך יהודה ואני מלך ישראל, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? והלא "יחד שבטי ישראל" בעינן! וככתוב ביחזקאל לז, כב וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.
ענה לו הקב"ה: כיון שאתה הוא זה שקטרגת – "בן ישי בראש", וסופך להתמעט כמו שקרה ללבנה. וככתוב שם (יחזקאל לז, כד) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם.
כמו כן נענשה האשה: (בראשית ג, טז) וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. על מה נענשה בכך מידה כנגד מידה? במה ניסתה להשתרר ולהשתוות לאדם?
א. כתב רש"י בפרק ג פסוק ו: "ותתן גם לאישה עמה - שלא תמות היא ויחיה הוא".
ב. רק אדם נצטווה: (בראשית ב, יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, ואדם ציוה את חוה. ואילו האשה אמרה: (בראשית ג, ג) אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, כאילו נצטוותה בעצמה. ועוד שעברה על צוויו זה של אדם.
