סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם לדעתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

 

סוד הידיעה והעלם הטומאה / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

ההרחבה המפתיעה בהלכות 'ידיעות הטומאה' במסכת והקדמתן להלכות שבועות רומזות לשורש העמוק בתשתית קיומו של האדם. הוויה המצויה בהעלם 


הפתיחה למסכת שבועות היא מנפלאות המשנה. הרשו לי להזמין אתכם לעבוד קשה כדי להבין את פשט המשנה - שכר טרחתכם יהיה רב. במשנה רשימה של ארבעה תחומים תורניים בעלי מבנה זהה, מבנה המכונה "שתיים שהן ארבע". הכוונה היא לשתי הלכות יסוד שנוספות להן עוד שתיים הדומות להן. זו לשון המשנה:

שבועות [מקרה שבו אדם מתחייב בדיבורו לעשות דבר מה או להימנע ממנו, ואינו מקיים את שבועתו בשגגה, וחייב בהבאת קרבן], שתיים [שתי דוגמאות כתובות במפורש במקרא] שהן ארבע [ועוד שתי דוגמאות שאינן כתובות]; ידיעות הטומאה [דרכים שונות שבהן נעלם מן האדם שהוא טמא, ונכנס למקדש או אכל קודשים, וכאשר ייוודע לו יתחייב קרבן], שתיים [כתובות במקרא] שהן ארבע [ישנן שתי "ידיעות" שאינן כתובות]; יציאות השבת [אופנים בהם אדם מוציא דבר מה מרשות היחיד לרשות הרבים] שתיים [כתובות] שהן ארבע [שני אופנים של הכנסות מרשות הרבים לרשות היחיד אינם כתובים]; מראות נגעים [כתמים לבנים בעור המהווים סימני צרעת] שתיים [במקרא] שהן ארבע [שני סימנים אינם כתובים במקרא].

נפשט את הדברים על ידי רישום הדוגמאות בסדר חדש: שבועות ויציאות השבת; ידיעות הטומאה ומראות נגעים. סדר זה יוצר אף הוא מבנה של "שתיים שהן ארבע" - שני זוגות, ביחד ארבע דוגמאות. ידיעות הטומאה ומראות נגעים הם נדבכים עיקריים בתחום הטומאה והטהרה, וגם השבועות ויציאות השבת יוצרות זוג. ראשית, משום שצליל המילים דומה. שנית, במילה "שבועות" מסתתרת המילה "שבע", הקשורה ליסוד השבת.

אך מה נעשה ורבי, עורך המשנה, לא סידר את ארבע הדוגמאות בסדר זה. לפי סידורו, השבועות מצטרפות לידיעות הטומאה, והשבת למראות נגעים. למבנה זה משמעות עמוקה יותר, ובו קיים יחס של היפוך - בכל זוג יש דוגמה המבטאת יסוד "חיובי" (נקיטת שבועה לבסס את "האמת", והשבת) ודוגמה המבטאת יסוד "שלילי" (היטמאות האדם).

במבנה זה נחשף קשר מפתיע בכל אחד משני "הזוגות" החדשים. יציאות השבת מתארות אופנים של העברת חפץ מהבית אל רשות הרבים ובחזרה, והלכות מראות נגעים עוסקות ביציאת המצורע מרשותו אל מחוץ לכל "הרשויות", אל מחוץ למחנה, כחלק מתהליך כפרתו.

הקשר שבזוג הנוסף (הראשון במשנה) עוד יותר מובהק, שכן הורתן ולידתן המקראיות של השבועות ושל ידיעות הטומאה הן כזוג. בפרק ה בספר ויקרא, בפרשת קרבן עולה ויורד, דיניהן משולבים באופן חידתי זה בזה, בצורה כזו: דיני שבועה, דיני ידיעות הטומאה, דיני ידיעות ודיני שבועות. כוונת השם "עולה ויורד" היא דירוג כלכלי – עשיר יביא בהמות, עני יביא ציפורים, והדל שבדלים יביא מנחת סולת, הלכה ייחודית לקרבן זה. גם הביטוי עצמו מעורר מחשבה, שכן בשונה מקרבנות אחרים מדובר כאן בתנועה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.


שם ה' בזוגות

מה פשר החיבור בין שני התחומים הנראים על פניהם כלא קשורים כלל ועיקר? ולמה דווקא במקרים אלו אפשרה התורה להביא קרבן עולה ויורד? הסוגיות במחצית השנייה של הפרק הראשון במסכתנו עוסקות בסודן של הלכות אלו, על רקע מספר הערות על אודות עריכת המשנה.

מדוע במסכת המתמקדת בהלכות שבועות (שישה פרקים מתוך שמונה) הקדיש התלמוד שני פרקים להלכות ידיעות הטומאה? ומדוע רבי לא כלל אותן במסכת מתאימה בסדר טהרות, כפי שאת הלכות "יציאות השבת" שהוזכרו במשנה הוא פירט במסכת שבת, ואת הלכות מראות נגעים במסכת נגעים? בשאלה זו מבליטה הגמרא את העובדה שבמבנה העומק של מסכתנו משתקפת אותה זיקה חידתית שכבר נוצרה במקרא. אך מעבר לכך יש לתמוה מדוע הקדים רבי את הלכות ידיעות הטומאה לשני הפרקים הראשונים במסכת, כאשר ברשימת המשנה הסדר הוא הפוך – קודם שבועות ורק אחר כך ידיעות הטומאה?

לפני שנתבקש לזאת, אקדים הערה נוספת. מדוע בחר רבי דווקא במסכת שבועות כדי לסכם את ארבע הדוגמאות לתבנית היסוד של "שתיים שהן ארבע"? הרי מסכת שבת, הפותחת בהלכות יציאות השבת, קדמה למסכת שבועות, והאם לא ראוי היה לפרט את הדוגמאות בהזדמנות הראשונה ולא לחכות עד סוף סדר נזיקין? לחלופין, מסכת נגעים פותחת בפירוט שני נגעי הצרעת המתפרטים לארבעה, פירוט פשוט ובהיר יותר מהפירוט המסובך של הדוגמאות שבהן מסכתנו עוסקת. האם לא היה נכון מבחינה פרשנית לפרט את הרשימה בזיקה למשנה ההיא?

דומה שביאור הדבר טמון באמירת שם השם שבשבועה. המיוחד במסכת שבועות הוא העיסוק באמירת שם 'הויה', בעיקר בבית דין, כדי לבסס את יסוד האמת בדיבור האדם. בשם הוי' עצמו קיים מבנה של "שתיים שהן ארבע" – זוג האותיות י-ה וזוג האותיות ו-ה. הביטוי "שבועות שתיים שהן ארבע" מתייחס לשבועות שבהן אדם מתחייב לעשות מעשה או להימנע ממנו מבלי לנקוט בשם הוי' במפורש. אבל ללא כל ספק עצם הביטוי "שבועות", והטיפול בתחום לאורך המסכת כולה, מעוררים את הזיקה לשם זה ולמבנהו. הצעתי היא אפוא שרבי קבע את רשימת ארבע הדוגמאות של "שתיים שהן ארבע" דווקא במסכת שבועות כדי לרמוז לעניין זה. בכך נפתח לנו רמז אף לשאלות ששאלנו לעיל. כידוע, בית המקדש מכונה במקרא "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". אם כן, המחלל את דיבורו שהתבסס על שם הוי' שבשבועה דומה לאדם המחלל את "שמו" של השוכן במקדש כאשר הוא נכנס בשעריו בטומאה.


כפרה לחידוש הקשר

נשוב לשאלה מדוע הקדים רבי את הלכות ידיעות הטומאה להלכות שבועות, ובלשון אחר: כיצד הלכות ידיעות הטומאה פותחות שער לדיון בהופעת שם הוי' בעולם האדם. המשנה בפרק ראשון והסוגיות במחצית השנייה של הפרק מהוות תמונת שורש של אותו שער קסום. בירורים אלו עוסקים במערכת הכפרות שהייתה נהוגה במקדש, עניין שלא מוכר לנו. אנסה להסביר בתמצית את שורשיהן.

בימי המקדש, הכפרה ביום כיפור נעשתה בעבודת הכהן הגדול בעיקר בשני מוקדים: שילוח השעיר לעזאזל וזריקת דם השעיר ודם הפר בקודש הקודשים. השעיר שנשלח כיפר על חטאים ופשעים, ו"עבודות הפנים" נועדו לקיים את הפסוק "וכפר על הקֹדש מטומאֹת בני ישראל" (ויקרא יח, טז). מהו תוכנה של כפרה זו?

מטרת עבודת הכהן הגדול ביום כיפור הייתה חידוש השראת השכינה במקדש. כפרת החטאים והפשעים שבשילוח השעיר הייתה אחד האמצעים החשובים לשם כך – אבל היא הייתה רק בגדר אמצעי. עיקר העבודה כוונה ל"הסרת הטומאות" מהמזבחות, מהכלים הפנימיים ובעיקר מקודש הקודשים עצמו. משל לאיש ואישה החיים יחד לאורך שנים, מוחלים וסולחים על פגיעות ועלבונות, אך בעיקר עובדים עבודת חיים להסיר את המחיצות המפריעות לעיצוב עצם ההתקשרות וההזדקקות, ובמקרים מסוימים אף חוסמות אותן.

גם ביחס שבין הכבוד השוכן בקודש הקודשים לבין העם הבא לעבודת המקדש יש לתקן את החטאים הנקודתיים ולבקש סליחה ומחילה, אך עיקר מטרת העבודה הוא בעצם ההתחדשות של הקשר. הטומאה קשורה ליסוד המוות וההתכלות בעולם החומר, ואילו השראת השכינה היא יסוד הברכה והחיות. על כן קבעה התורה מערכת ענפה של עבודות לשם כפרה על היטמאות המקדש לאורך השנה, בראשי חודשים ובמועדים, כאשר שיאן היה זריקת דם השעיר שהובא בשם העם בקודש הקודשים ביום כיפור.

לשם הבלטת העיקרון שכפרה זו מתמקדת במקדש עצמו, הגמרא דוחה את ההצעה שלפיה הכפרה גם מכפרת על אכילת תרומה בטומאה, אוכל מקודש שאין לו קשר ישיר למקדש. הגמרא מציעה גם שעבודת השעיר ביום כיפור מכפרת על העבירות החמורות ביותר, עבירות שהוזכר בהן במפורש שהן "מטמאות" - העבודה הזרה את המקדש (ויקרא כ, ג); גילוי עריות את נפש האדם (שם, יח, ל); ושפיכות דמים את הארץ (במדבר לה, לד) - אך גם הצעה זו נדחית, ובכך מומחש ייחודן של העבודות הבאות לכפר דווקא על הופעת המוות המחללת את גילוי שורש הברכה והחיות שבקודש הקודשים מעל לכפורת.

במקביל למערכת הסרת הטומאות עיצבה ההלכה את מערכת "ידיעות הטומאה". מהן "הידיעות" השונות של ההתקרבות להופעת המוות? הגמרא מפרטת ארבעה מקרים: אדם היודע שנטמא, ששכח ונכנס למקדש או אכל מקרבן ושוב נזכר ("יודע") שנטמא; אדם היודע שנטמא, ששכח ונשאר במצב של העלם תקופה ארוכה או שלא יצא ממנו כלל; אדם שלא ידע שנטמא לפני כניסתו למקדש ורק לאחר מכן נודע לו הדבר; אדם שנמצא בהעלם גמור ולא ידע על טומאתו לא בתחילה ולא בסוף.

ההבחנות הללו מלמדות כי האדם אמור לשאת באחריות למצבי ההעלם שלו. כאשר הוא מגלה שלא ידע או ששכח את טומאתו הוא נושא באחריות אישית ומביא על כך קרבן עולה ויורד. אך אם הוא ממשיך במצב של העלם, כפרת טומאתו נכללת בכפרה הכללית. כפרה זו באה על עצם קיום האדם כיצור הנמצא תמיד בדרגות שונות של העלם, וייתכן שמצב קיומי תשתיתי זה הוא בעצמו ביטוי ליסוד הטומאה שבחומר שממנו הוא מורכב, ו"ידיעת הטומאה" היא תחילת הגאולה ממנה.


שוכן איתם בטומאתם

מהו אם כן היחס שבין שבועות לידיעות הטומאה? ביסוד כוח הדיבור באדם, בשורש נפשו, נמצאת הידיעה הלא מודעת של המוות ושל החיים, ושל החבל הדק הנמתח ביניהם. לעומת זאת, הדיבור הוא ביטוי מובהק של הרובד המודע בחיות האדם - תובנותיו ועולמו הפנימי. נמצא שגילוי ההוי' מופיע באדם בשני רבדים – בדיבור המודע, ובאופן ראשוני יותר בצמצום החיות שבשורש הבריאה הנמצאת בהעלם בתשתית קיומו.

השבועה, שביסודה שוכנת אמירת שם הוי' כדי לבסס את האמת שבדיבור, מבטאת את מימושו הקיומי של האדם ברובד המודע. אך יכולת האדם "לדעת" את טומאתו מבטאת את המימוש הקיומי שלו בהעלאת ידיעת ההבחנה בין שורש המוות לשורש החיים מרובד ההעלם אל המודעות. העלאה זו היא המוציאה את האדם אל הקיום, ובשל כך היא קודמת לכל מה שבמודע.

יתר על כן, הידיעות השונות של האדם על אודות היטמאותו הינן בבחינת "עולה ויורד". האדם נמצא במצב דינאמי תמידי בין קיום והעדר, בין שכחה לידיעה, בין טומאה לחיות, בין ההתרחקות מקודש הקודשים לבין ההתקרבות אליו. כמו "הידיעות" שלו, הוא עצמו נמצא תמיד בתנועת "עולה ויורד" המתבטא באופן סימבולי בתנועה התמידית שבין המעמדות החברתיים, מעשיר לדל ומדל לעשיר.

מה בין יום כיפור שכפרתו גדולה ביחס להסרת הטומאות ובין ראשי החודשים שכפרתם מצומצמת? יום כיפור הינו ביטוי של רצון ה' להשרות את שכינתו במקדש, בחינת "השוכן אתם בתוך טומאֹתם" (ויקרא טז, טז). כך היה בהורדת הלוחות השניים בידי משה ביום כיפור לאחר חטא העגל, וכך הדבר חוזר מדי שנה בשנה. הדוד מבקש את קרבתה של הרעיה במלוא קומתה, בנוכחות קיומית מלאה, במצב של ידיעה המשתקפת בעבודת הכהן הגדול לאורך היום. לדעתו של רבי (דף יג) יום כיפור מכפר גם ללא תשובת האדם, היות שגם אדם הנמצא בהעלם גמור נראה בעיני בוראו - בצלמו.

לעומת זאת, ראש חודש הינו בחינה של העלם. הלבנה, המסמלת את קיום האור למטה כשיקוף האור המוקרן מלמעלה, נמצאת בהסתר פנים. לא מתוך שכחה והעלם בחירי (או תת-בחירי), אלא בגלל שכך היה רצון הבורא בעולמו. על כן, זריקת דם השעיר על המזבח החיצון בכל ראש חודש באה לכפר על אותם אנשים הנמצאים בהעלם גמור לגבי מצב היטמאותם, שלא ידעו לא בתחילה ולא בסוף.

על שעיר ראש חודש נאמר באופן ייחודי שהוא "שעיר לה'". האמורא ריש לקיש דרש על ביטוי זה: "אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח" – על שברא את האדם במצב קיומי של העלם.
 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר