מהו "אונס ליום אחרון"?
הרב דב קדרון
גיטין עד ע"ב
בגמרא מובאת המשנה ממסכת ערכין (לא,ב) העוסקת במי שמכר בית בעיר חומה, שיש לו זמן של שנה בלבד לגאול את ביתו, כלומר לקנות אותו בחזרה מן הקונה. בתחילה היו הקונים נוהגים להיעלם ביום האחרון של השנה, ומכיוון שהמוכר לא שילם את הכסף בזמן – הבית נחלט לקונה לצמיתות.
הלל תיקן שאם המוכר לא מוצא את הקונה הוא יכול להפקיד את הכסף בלשכה, ולהיכנס לבית, וכאשר המוכר יחזור הוא ייקח את הכסף מהלשכה.
לכאורה יש להקשות: מדוע היה צורך בתקנה של הלל, הרי הסיבה שהמוכר לא שילם את הכסף היא מפני שלא מצא את הקונה, והרי הוא אנוס, וטענת אונס מתקבלת בדרך כלל?
אלא, כותב בעל ספר האגודה (סימן קלב) שמכיוון שהאונס קרה רק ביום האחרון, אבל לפני כן יכול היה המוכר למצוא את הקונה ולשלם לו, אין זה נחשב אונס. על כך הוא מוסיף: "מכאן נראה אדם שנדר לעשות דבר אחד תוך שלשים יום... [ולא] נאנס תוך הזמן, והיה יכול לעשות, וביומא דמישלם זימניה נאנס - לא קרי אונס".
המושג הזה נקרא "אונס ליום אחרון", ויש מחלוקת האם זה נחשב או לא נחשב אונס. לעניין תפילה פוסק השולחן ערוך (או"ח קח,ח), שזה נחשב אונס:
מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה... כולם חשובים אנוסים, ויש להם תשלומין.
