איך באה לידי ביטוי "אמירה"?

הרב דב קדרון

גיטין עא ע"א

תוספות (ד"ה והא) כותבים שאילמים אינם יכולים לעשות חליצה, מפני שלגבי החולץ והחולצת נאמר בתורה שהם צריכים לומר דברים מסוימים, "ואמר" "ואמרה", ובכל מקום בתורה שנאמרה לשון זו הכוונה היא לדיבור בפה.

החתם סופר (שו"ת יו"ד סימן רכז) העיר על כך, מדוע לא תיחשב כתיבה כאמירה, שהרי הרמב"ן על התורה (שמות יח, ו) מסביר שמה שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ", הייתה אמירה באמצעות איגרת, כי השליח לא יאמר "אני חותנך", אלא יאמר "הנה חותנך יתרו בא אליך". וכן לא יתכן שיתרו עצמו יאמר לו ככה פה אל פה, כי יתרו היה אומר: "הנה באתי אליך", בלי להזכיר שמו, נמצא שלפי הרמב"ן שייכת לשון "אמירה" באגרת.

החתם סופר עצמו מכריע שהאמת כמו שכתבו תוספות, שאמירה בכתב לא נחשבת אמירה, זאת אף על גב שבלי ספק אמירה בלב כן נקראת אמירה, כמו שכתוב "ויאמר עשו בלבו", "ויאמר המן בלבו", מכל מקום בלשון הקודש לא משתמשים בלשון "אמירה" על הכתיבה.

על פי זה הוא מסיק שמכיוון שלגבי קריאת מגילת אסתר נאמרה לשון אמירה, כמו שכתוב (אסתר ט, כה): "אָמַר עִם הַסֵּפֶר", ומכאן אמרו חז"ל (מגילה טז,ב): "יאמר בפה מה שכתוב בספר", מכאן שלא יוצאים ידי חובת מקרא מגילה באמצעות כתיבה, אלא דווקא באמירה בפה, ולמרות שגם אמירה בלב נחשבת אמירה, לגבי מגילה יש מקור נוסף שממנו לומדים שאין יוצאים ידי חובה בהרהור.