גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שעז מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף נח ע"א

ביאור המעשה דרבי יהושע בן חנניה והתינוק שפדאו בממון הרבה - במשנת ה'יערות דבש' (א)

תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" (ישעי' מב, כד), ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם), אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו, לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל, ומנו, רבי ישמעאל בן אלישע (נח.). תמה הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו 'יערות דבש' (ח"א דרוש י): הלא "התינוק לא חידש בזה דבר, רק הוא אמר תחלת פסוק, והתינוק סוף פסוק, וכי בשביל זה היתה הבטחתו שיורה הוראה, והפריז לפדות אותו בממון הרבה".

ומבאר ברייתא מופלאה זו בשתי דרכים, האחת "בדרך פשוט", והיינו "לפי דקיימא לן (גיטין מה.) 'אין פודין את שבוים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם', שהשוסים (עי' שופטים ב, יד) לא ירבו לשבות מהם שבי, ופסקו הפוסקים (שו"ע יו"ד סי' רנב סי' ד ובש"ך סק"ד) מהדין אינו מחויב לפדותו יותר מכפי דמיהן, אבל לפנים משורת הדין, אם רוצה להחמיר יחמיר, ואמרינן (ב"מ ל:) 'לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דברי תורה ולא הלכו לפנים משורת הדין', ועיקר הלימוד דיש לילך לפנים משורת הדין הוא משום דכתיב (דברים כח, ט) 'והלכת בדרכיו', מה הקב"ה מתנהג לפנים משורת הדין, אף אנו מחויבים, כי ח"ו אם יצא הקב"ה במשפט עם הבריות, מי יזכה לפניו בדין, ולכך 'גלו', בשביל שלא הלכו לפנים משורת הדין".

"ואם כן יובן הנזכר למעלה, דרבי יהושע בן חנניה עמד בפתח בית האסורים להתנצל שלא יפדה אותו, ואמר, כי יש בו תיקון עולם, כי 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים', כי אם ירבה בפדיון, יבוזו רבים מישראל בשביל דמי פדיונם, ובזה הרגיש התינוק, ואמר 'הלא ה' זו חטאנו לו' אשר ב'דרכיו' לא הלכו (=נרמז במה שנאמר בפסוק: "ולא אבו בדרכיו הלוך"), שלא הלכו לפנים משורת הדין כדרכי ה', ולכך נחרב הבית, ואם כן אם אתה תלך לפי הדין, גם אתה תעשה כדרכם, וחובה עליך לילך לפנים משורת הדין ולפדות אותי אפילו יותר מדמיהן, ובזה הרגיש רבי יהושע בן חנניה כי דבר גדול דיבר, ובזה היה בטוח כי יהיה לאילן רב, ופדה אותו לפנים משורת הדין ואתי שפיר".

דרך נוספת על פי דרכי המחשבה דרך בזה, ואלו דברי קדשו: "אבל יש בו עוד ענין קרוב למרכז אמת והנכון, והוא דיש שני מיני פורענות, אחד הבא מאת ה', והוא לפי הנראה רע, אבל יש בו הטוב המוחלט, ותחלתו קשה וסופו רך ומתוק, כי הוא למרק עונות, כי מפי עליון לא תצא רעות כלל, וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ה.) כי המה יסורים של אהבה, ואת אשר יאהב ה' יוכיח, אבל מין שני הוא, שהקב"ה מסלק ממנו השגחתו ומסרו לפגעים, שוטרי זמן וכסילי השמים ומקרי טבע, ואז ישבע רעות רבות, והוא רע המוחלט כי ה' סר מעליו, ואינם יסורים של אהבה כי באו במקרה, וזהו רבים העונשים בעו"ה הבאים על ישראל, אשר אמר הכתוב (ויקרא כו, כג-כד) 'ואם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בקרי', והוא שכאשר יגיע להם דבר עונש, אין תולים כי מאת ה' הוא, להזהירם על עונותם למען ישובו ויתחרטו, רק תולים שמפאת מקרי הזמן וכוכבי שמים בא להם כך, ואף ה' הולך עמם בקרי, לסלק מאתם השגחה פרטית שהיא בדרך נסי ולמעלה מטבע, ומניח אותם תחת הנהגת הטבע ויפגעו בם פגעי הזמן, והמה שלא בכוונת עונש, רק לפי המקרה, והוא הכל רע בתכליתו, ובפרט ישראל, אשר מפאת גזירות חוקות השמים ומסילות הכוכבים, עלולים לירידה ואבדן ח"ו, כי צאצאי אברהם לא הסכים המזל שיולדו, רק הקב"ה אמר לו צא מאצטגנינות (שבת קנו.), ואם כן לפי משפט מהלכי גזרות הכוכבים אין לתולדות קדושים הללו קיום בעולם, ולכך כאשר נמסרו ישראל למזל מצאו צרות רבות ורעות".

"והנה שני אופנים הללו יש לפרש בקרא: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה'', וכאן יש באמת 'אתנחתא' עיין שם, להורות כי 'הלא ה'', מוסב למעלה, שהוא ה' הנותן יעקב וישראל לבוזזים ומאתו בהשגחה בא, ונתן הטעם למה עשה כן, 'זו חטאנו לו', ופירש רד"ק מלת 'זו' כמו אשר חטאנו מבלי הלוך בדרכיו וכו'. אך יש לפרש באופן השני, 'מי נתן למשיסה יעקב וכו'', ובאה התשובה: 'הלא ה' זו חטאנו לו', מבלי הלוך בדרכיו כי הלכנו בקרי עמו, ואף הוא הלך בקרי עמנו, ונמסרנו לממשלת המזל, ובסיבה זו באנו לבוז ומשיסה, ואם כן 'הלא ה'' מוסב למטה, ל'זו חטאנו לו' וכו', אבל לא ש'הוא נתן למשיסה יעקב' וכו', ולא היה מאת ה'. והנפקא מינה בין שני הפירושים, כי אם מה' היה אין לנו להתחכם ולפדות השבוים יותר מכדי דמיהן, כי הלא רצון השם הוא למוסרן ביד שוסים, והוא להרוס ואנו לבנות, הלא צורם מכרם וה' הסגירם... אבל אם ה' שינה הטבע ונתן ישראל לשבי, אין לנו להתאמץ יותר מכפי הענין, כי זהו רצון ה', אבל אם לא היה מה' רק במקרה כי נמסרו בידי מזל, פשיטא דחובה עלינו לעשות רצון השם הנשגב ממזל, ולעשות מול המזל, להודיע כי תורתנו למעלה מטבע ומזל".

"וזהו שר' יהושע בן חנניה אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים', והפסיק במאמר ולא סיים 'הלא ה'', כי ראוי להפסיק במקום שיש אתנחתא, אך הוא בכונה הפסיק מקודם, למען שמוע איך יקרא התינוק הפסוק, והתינוק החכם הזה השכיל במלתו ולא קרא 'הלא ה'' להפסק מאמר, להיותו שייך לראש הפסוק, רק קרא 'הלא ה' זו חטאנו' וכו', כאילו שייך למטה שחטאנו לה', ולא שה' פעל אתנו הרעה הזאת, ואז הרגיש ר' יהושע בן חנניה בגודל חכמת התינוק, שיודע שאין לייחס לה' הרעה זו, כי אם לפאת המזל, ולא היה רק סילוק השגחתו מה', ועל כן חייב להתאמץ בפדיון שבוים, ולרפאות מחצי פגעי זמן וליתן ארוכה למה שמחצו, לכך אמר מובטח אני שיהיה איש חיל בתורה, ולא שקט עד שפדה אותו וכו', ואתי שפיר".

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שעח מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף נח ע"א

ביאור שאלת רבי יהושע בן חנניה "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" ותשובת התינוק: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך" - במשנת ה'חתם סופר' זי"ע (ב)

תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" (ישעי' מב, כד), ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם), אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו, לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל, ומנו, רבי ישמעאל בן אלישע (נח.).

בביאור מאמר זה – איזה יתרון חכמה מצא רבי יהושע בן חנניה בדברי אותו תינוק - כתב רבינו ה'חתם סופר' זי"ע בדרשותיו (דרשות לח' טבת דרוש ה), בהקדם דברי הברייתא (ב"ב י.): "... וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם, אמר לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם" וכו', ומבאר החת"ס, דהנה "הרשע חשב שהקב"ה כועס על העניים, ובקצפו הכה אותם מכת עוני, ואין ראוי שירחם אדם ויקרב אשר רחקו ה', ורבי עקיבא השיב, נהפוך הוא, שהקב"ה ברחמיו ריחם עלינו החוטאים לפניו, והעני איזה עניים כדי שעל ידם נזכה לעולם הבא - אם נרחם עליהם לזונם ולפרנסם".

ולפי זה, כותב החת"ס: "הנה כי כן על כל דבר פשע אשר יקרה לאדם כושל, יש לעיין אם הוא במדת הדין אין ראוי לרחם עליו, אך אם הוא במדת רחמיו עלינו, ההוא סובל חלינו ומכאובנו, ראוי ומחוייב לנו להיות בעזרתו סלה", ומסביר כיצד פשר דבר, דהנה "מדותיו של הקב"ה מדה במדה... וכמה פעמים יתברר לאדם על מה אירע לו ככה, בראותו כי העונש מכוון נגד חטא ומעשה פלוני, על כן חושב אני, לעומת מה שאמרו חכז"ל (שבת קיט:) 'לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (דה"ב לו, טז) 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו', על כן גם זה לעומת זה ברחמיו, גזר שיהיו כמה תלמידי חכמים אז לשבי וביזה, ועל ידי שיפזרו עליהם ממון הרבה לפדותם ויקר פדיון נפשם בעיניהם, יהיה להם כופר על חטאם בבזותם אותם בהיותם יושבים על אדמתם".

ובזה נבין את הגמרא שלפנינו "ונבוא אל המכוון בעזה"י, דרבי יהושע בן חנניה בא אל פתח בית האסורים כמסתפק ושואל 'מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים', מי זה אמר ותהי, אם במדת הדין – אם כן אסור לפדותו, כמשל משלו טורנוסרופוס הרשע, ואם במדת הרחמים להציל נפשנו מיני שחת – אם כן מחוייב לפדותו, והשיב הילד: 'הלא ה' – 'הוי-ה' ברחמיו גזר אומר, ובמה יוודע איפה כי כן הוא, 'זו חטאנו לו', רצ"ל 'זו' החטא בעצמו 'חטאנו לו' - לבזות חכמים ותלמידיהם, והוא בעצמו העונש המכוון נגד החטא הזה לתקן את אשר עוותו".

דרך נוספת דרך בזה (עי' חת"ס פר' עקב ד"ה הביטו), בהקדם מה שקשה במה שאומרים בפסוק ראשון של קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד), "לפי מה שכתב ב'חובות הלבבות' (שער היחוד פ"ז) בבירור גמור, שהחפץ והיכולת ונצחיות הכל תלוי באחדות, וכשאמר שהוא (-הבורא ב"ה) כל יכול לנצח נצחים, ממילא אי אפשר בלתי אם יהיה יחיד בחכמה ובתבונה ובדעת, עי"ש, ואם כן הלא ידוע כי פירוש מילת הוי-ה ית"ש, שהוא היוה כל הויות כולן, ושהוא היה הוה ויהיה, אם כן ממילא הוא 'אחד', וכיון שכבר אמרנו 'הוי-ה' שהוא 'אלקינו', שוב אין צריך לומר 'הוי-ה אחד', דהיינו הך" (עי' 'תורת משה' לחת"ס פר' ויחי בפסוק האספו), ומבאר, שאכן אמירת 'הוי-ה אחד' אינה לצורך יחוד הבורא ית', אלא שהיא ענין יחוד עם בני ישראל, שיהא לבבם שלם לכוונה אחת, וכלשונו: "מה שאנו מוסיפים 'אחד' בבחינתנו, שאנו כולנו יחד בלב אחד מייחדים שמו בלי תערובות וסיג ומחשבה אחרת, שיחלוק אחד על חברו בשום ענין, ועל זה אמרו חז"ל (פסחים נו.) שאמרו שבטים ליעקב אבינו ע"ה, 'כשם שאין בלבבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד', שזה עיקר היחוד, שיהיה הלבבות מיוחדים זה כזה".

וכותב על פי האמור, כי בבית ראשון שעבדו עבודה זרה (עי' יומא ט:) פגמו ביחוד הבורא ב"ה – בחינת "הוי-ה אלקינו", ובבית שני שהיתה ביניהם שנאת חנם (שם) פגמו באחדות בני ישראל – בחינת "הוי-ה אחד".

ומביא הקדמה נוספת בזה, וז"ל: "והנה הרמז למה שכתבנו לעיל שההוי-ה כולל גם האחדות, שאותיות שאחר י'ה'ו'ה' הוא כ'ו'ז'ו' הנכתב אחורי המזוזה, והנה כ"ו הוא גמטריא הוי-ה, ז"ו גמטריא 'אחד', הרי בהוי-ה גופיה מרומז 'ה' אחד', והחילוק בין 'הוי-ה אחד' לרמז כוז"ו, כי 'הוי-ה אחד' הוא בבירור אמונת ה' שלימה ואחדות ישראל שלימה, אך כוז"ו הוא רק רמז בכח ולא בפועל, כמו שהיה בבית ראשון עובדי עבודה זרה בשתוף, אך בבית שני לא עבדו ע"ז, והיה הוי-ה שלימה, אך לא אחד שלם, ולא יתואר ב'הוי-ה אחד' ולא ב'כוז"ו', אך 'הוי-ה ז"ו', כי הוי-ה הה בשלימות ולא האחדות".

ובזה יובנו דברי הגמרא שלפנינו: "כששאל רבי יהושע בן חנניא 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים', פירוש, הרי אין בינינו חולקים על ה' ועובדי עבודה זרה כבבית ראשון, והוא קושיית ש"ס פ"ק דיומא (ט:: "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב"), והשיב הילד תירוץ ש"ס ("מפני שהיתה בו שנאת חנם"), והוא סיפיה דקרא 'הלא הוי-ה זו' דייקא 'חטאנו לו', נהי דהלא 'הוי-ה' בשלימות, 'זו חטאנו לו', כי בבחינת ז"ו חטאנו, ועל כן במהרה בימינו יתאחד ישראל והיה לאחד... ועל ידי זה כי ניחם ה' ציון במהרה בימינו אמן".