אין מבריחין את השבויין / גיטין מה ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במשנה הפותחת את סוגייתנו נאמר:
"אין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם. רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין".
על פי המשנה אסור לסייע לשבויים לברוח מיד שוביהם הגויים. לדעת תנא קמא הטעם לאיסור זה הוא שמא בפעם הבאה יחזיקו הגויים את שבוייהם בתנאים קשים ומגבילים יותר כדי למנוע בריחה נוספת, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל הטעם הוא שמא יתנכלו לשבויים אחרים הנמצאים בידם כעת. בגמרא מבואר שהנפקא מינה בין הטעמים היא במקרה שבו אין כעת בידי השובים שבויים אחרים: לדעת רשב"ג במצב כזה מותר להבריח שבויים, ולדעת תנא קמא אסור.
[אגב עניין זה יש להעיר כי חילוץ בני הערובה הישראלים במבצע אנטבה הוביל לרציחתה של דורה בלוך, שהוחזקה בנפרד, ולמרות זאת למיטב ידיעתי סוגייתנו לא הוזכרה בדיונים הנרחבים שכתבו הפוסקים סביב מבצע זה.]
בהמשך מספרת הגמרא על רב עיליש, שהיה שבוי ביד הגויים יחד עם יהודים נוספים. יום אחד הבין משׂיחת הציפורים שאם ינסה לברוח יעלה הדבר בידו. רב עיליש לא היסס, וברח תוך שהוא משאיר אחריו שבויים אחרים להתענות תחת יד הגויים. הגמרא אינה מעירה כלל על שאלת היחס בין סיפור זה ובין דין המשנה, שהרי לכאורה נהג רב עיליש שלא כהלכה בכך שברח וגרם בעקיפין נזק לחבריו השבויים!
מכאן למדו הפוסקים שדברי המשנה נאמרו רק בנוגע להתנהלות הקהילה ביחס לשבויים, אך לשבוי עצמו מותר לברוח ואין עליו חובה לשקול שיקולים אלו. החוות יאיר (סימן רי"ג) הסיק מכאן מסקנה רחבה ומרחיקת לכת:
"מה שכתבת שיהא אסור לכל יחיד להשתדל ולפקח בטובת עצמו מחשש שע"י זה יגיע נזק ליחיד או לרבים, הוא דבר נגד השכל ולא יעלה על לב. וכי נאסור על עשיר מלתת דורון שנה חדשה לשר מחשש פן יאנף על שאר עשירים?... פשוט דכל יחיד שיכול לברוח בורח ואין לו לחוש על אחרים. וכן לא אסרו לאצור פירות, אף על פי שבלי ספק יש היזק לרבים על ידי יוקר השער, אלא דווקא בא"י או בעיר שרובה ישראלים ובדברים שיש בהם חיי נפש... ואפילו בהיזק יחיד ליחיד במעשיו לא מעכב אא"כ שיבא ההיזק מיד או שעושה זה דבר שהדבר בעצמו מזיק לחבירו".
החוות יאיר טוען שאפשר ללמוד מסוגייתנו שכל אדם רשאי לפעול לטובת עצמו בלי להתחשב בנזקים העקיפים העשויים להיגרם לזולתו. הוא מרחיב זאת גם למישור הכלכלי ומעלה תפיסת עולם 'קפיטליסטית' שלפיה מותר לאדם "לאצור פירות", דהיינו לאגור סחורה, אף שבכך הוא גורם לעליית מחירים ופוגע בכיסם של הקונים.
עם זאת, מדברי המגן אברהם (או"ח קנו, ב) עולה גישה שונה מעט:
"בשבת דף ל"ג אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן, אזלו טשו במערתא, משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו, ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם".
מדברי המגן אברהם עולה שעל כל אדם לשקול את טובתו אל מול הנזק העשוי להיגרם לחברו: מותר לאדם להימלט מהריגה אף שהדבר יגרום צער לחברו, אך אסור לו להימלט מצער באופן שיגרום לחברו להיהרג.
יש מקום להתלבט אם מחלוקת גמורה יש כאן או שמא יש לחלק בין מקרים שונים, דהיינו בין מקרה שבו מעשי האדם נוגעים במישרין להצלת עצמו, והנזק לחבר מגיע באופן עקיף, ובין מקרה שבו מעשי האדם יגרמו באופן ישיר יותר להיזק של חברו, וצריך עיון.
