שיער של פיאות שבא מהודו
הרב דב קדרון
גיטין לט ע"א
בגמרא מובאת מחלוקת התנאים לגבי שיער של עבד ששייך להקדש, האם מכיוון שהוא עומד להיגזז הוא כבר נחשב כגזוז או לא.
להלכה פוסק הרמב"ם (הלכות מעילה פרק ה הלכה י) שאף על פי שהוא עומד להיגזז דינו כמחובר לגוף האדם.
על פי זה כתב הרב ישראל הלוי בעלסקי (אור ישראל (מאנסי) לו, תשס"ד) במכתבו לגרי"ש אלישיב זצ"ל, שלדעתו אין איסור תקרובת עבודה זרה בשיער של נשים מהודו שממנו עשו פיאות.
כי אמנם היו שם נשים שהתכוונו כאשר הסתפרו ששערן ישמש תקרובת לעבודה זרה, אולם אין איסור הנאה בתקרובת עבודה זרה כל זמן שלא מדובר בחפץ מסוים שהוקדש לכך, ומכיוון שנפסק להלכה ששיער שמחובר לגוף האדם נחשב כחלק מן הגוף – אין בו איסור באותה שעה, ולאחר שחתכו אותו לא נעשה בו שום מעשה שאוסר אותו בהנאה.
אמנם פוסקים אחרים חלקו על כך וסברו שגזיזת השערות היא עצמה פעולה של עבודה זרה, ואוסרת את השיער בהנאה מדין תקרובת עבודה זרה, וכך פוסק בספר תשובות והנהגות (כרך ב סימן תיד) ש"בכל פאה נכרית יש לברר את מוצא השערות, ואם הן מהודו או חשש מבוסס לכך, אסורין בתקרובות עבודה זרה שחמור מאד".
