הפקר וייאוש / גיטין לט ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בסוגייתנו דנה בשחרור עבד כנעני ומתארת הקבלה בין ייאוש להפקר:
"אמר עולא אמר ר' יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שיחרור... אמר אמימר: המפקיר עבדו ומת, אותו העבד אין לו תקנה... אמרו לפני רבי: אמר נתייאשתי מפלוני עבדי, מהו? אמר להם, אומר אני: אין לו תקנה אלא בשטר".
ניתוח הדברים מוביל למסקנה שהפקר וייאוש פועלים בצורה דומה: אדם המוגדר כבעלים של דבר מה מודיע (בפני שלושה וכיוצ"ב) על וויתור על היחס המשפטי בינו ובין רכושו, ובעלותו בטלה. במקרה ייאוש אומנם לא מדובר בוויתור מרצון אלא בהכרה של הבעלים בכך שרכושו לא יהיה עוד בחזקתו, אך המשמעות אחת – הפקרת החפץ באמצעות ייאוש.
כך עולה גם מלשונו של רש"י בסוגייתנו (ד"ה נתייאשתי) – "לשון הפקר הוא", וכן כתב במסכת בבא מציעא (כא ע"א ד"ה אלו מציאות, וכן שם ד"ה פירות מפוזרין): "נתייאשו הבעלים מהן, כדאמר בגמרא, והפקר הן". (אומנם, במסכת בבא קמא (סו ע"א ד"ה יאוש) כותב רש"י שאם הבעלים התייאשו מחפץ שנגזל, החפץ נקנה לגזלן ולכן הוא אינו צריך להשיב את החפץ עצמו אלא רק את דמיו).
לעומת זאת, בעלי התוספות (בבא קמא סו ע"א ד"ה כיון) טוענים שיש הבדל בין ייאוש להפקר, והדבר בא לידי ביטוי בכך שבניגוד להפקר, ביחס לייאוש יש הבדל בין ייאוש קודם שהגיע החפץ לידיו של המוצא ובין ייאוש לאחר מכן. נוסף על כך, הפקר צריך להיעשות בפני שלושה, ואילו בייאוש אין צורך בבית דין או בביטוי מפורש. (מדברי הגמרא בבבא מציעא (כב ע"א) ניתן להבין שנדרש ביטוי מפורש, אך מדברי התוספות שם (ד"ה שטף), "דודאי הן מתיאשים בלבן", וכן מדברי ראשונים נוספים, נראה שאין צורך בהכרזה).
