גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שעד מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף לו ע"ב
בענין צמד המדות "עושין מאהבה ושמחין ביסורין"
תנו רבנן, הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא) "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (לו ע"ב). ברייתא זו מובאת בעוד מקומות בש"ס (שבת פח: יומא כג.). וכאן פירש"י: "הנעלבים - אותן שנעלבים מיד אחרים. ואין עולבים - את אחרים. עושין - מצוות מאהבת המקום ולא ליטול שכר ולא מיראת פורענות", ומשמע שמדות אלו אינן עולות בקנה אחד, כי מדה זו של 'עושין מאהבה' היא בענין קיום המצוות, שהיא מאהבת המקום, ואילו שאר המדות - "הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין... ושמחין ביסורין" - עניינם קבלת בזיונות ויסורים באהבה. אכן בדברי רש"י במס' שבת (שם) משמע קצת שכולן הן מעניין אחד, וז"ל: "הנעלבים ואינם עולבים - אחרים באין עליהם בחוצפה, ולא הן על אחרים. עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים - על עליבה הבאה עליהם", הרי ש'עושין מאהבה ושמחין ביסורין' שתיהן שייכות לענין ה'עליבה הבאה עליהם'.
ויבוארו הדברים בדברי החיד"א ב'פתח עינים' (יומא שם) בביאור המדות הללו, וז"ל: "הנעלבים ואינם עולבים וכו', אפשר לפרש לפי פשוטו במה שכתבו חכמי המוסר, דהענוה ניכרת כשחדל לנקום גם כשיש לו יכולת, וזהו שאמרו: 'הנעלבים ואינם עולבים', מכלל דיש בידם יכולת, ואפילו הכי אינם עולבים, 'שומעים חרפתם ואינם משיבים' - אפילו לומר שאינו אמת מה שמחרפין אותם, 'עושים מאהבה', אפשר לפרש במה ששמעתי שתלמיד חכם שציערוהו אמר שהוא מוחל, מטעם שבזוה"ק אמרו, דכל החטאות עושים צער לשכינה ח"ו, ואם הוא אינו מוחל יש צער לה ח"ו, ולכך מוחל, כדי שימחה חטא חבירו אשר חטא לו, ולא יהיה צער לשכינה ח"ו ודפח"ח. וזהו שאמרו 'עושים מאהבה', שאוהבים לשכינה שלא יהיה לה צער ח"ו בחטא זה, וזהו במילי דידהו (=היינו, כל המדות עד הנה הן כאשר מעליבים אותם במילי דידי ובעניני דעלמא), 'ושמחין ביסורין' על שעולבים אותם במילי דשמיא". ולאור דבריו שפיר מובן ענין 'עושין מאהבה' להמשך מדות אלו, שהן בעניני בין אדם לחבירו - שאינו משיב לחורפיו דבר, כשהדבר נובע מאהבת השכינה, וכאמור.
ניתן להשוות לפירוש החיד"א על "עושין מאהבה", את פירוש ה'שפת אמת' (ליקוטים, ליקוטי הש"ס, שבת שם) על מדת 'שמחים ביסורים', וז"ל: "'ושמחין ביסורין, הטעם על פי מה שאמרו חכז"ל כשאדם בצער שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (עי' סנהדרין מו.), כי יש לכל אדם שורש כו', לכן הצדיקים 'שמחין ביסורין', כדי להקל צער השכינה כביכול".
את העובדא הנזכרת מביא החיד"א זי"ע כמה פעמים בספריו (ראה 'יוסף תהלות' על תהלים סה, ד; 'מראית העין' ר"ה יז.; יומא כג.; תענית כה.; סנהדרין ז.; שבועות ל.; 'ככר לאדן' סי' ב; 'צוארי שלל' פר' וילך אות ד), וכפי שכתב בעצמו ב'מראית העין' (ר"ה שם): "... אני כותב זה הרבה פעמים, להיותו יקר הערך, ודברי מוסר צריך לחזור עליהם לעורר הלב ליראה את ה' וכולי האי ואולי". וז"ל בספרו 'דבש לפי' (מע' מ אות כג): "'מעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו' כמו שאיתא בש"ס (ר"ה יז.), ומלבד הפשוט, דהקב"ה דן את האדם על פי מדותיו, עוד אפשר לומר במה ששמעתי מהרב המופלא עיר וקדיש כבוד מורינו הרב חיים ן' עטר זלה"ה, כי הוה עובדא, דעשיר אחד תקיף זלזל בת"ח אחד, והרב הנזכר אמר לת"ח שימחול לעשיר ויעשה שלום, והשיבו החכם, כי תכף מחל לעשיר, דאמרו בזוהר הקדוש (בראשית כג, א) דחטאים של ישראל מכבידין גדפוי דשכינתא ח"ו, ואם לא היה מוחל היה נחשב עון לעשיר, והיה צער כביכול לשכינה, ולכן תיכף מחל לו, כי בזה אין צער לשכינה ח"ו מחמת אותו עון, והנאהו להרב ז"ל. ובאמת שהוא סעיף גדול ועיקר ליראת שמים. ואפשר שזהו טעם סגולת 'מעביר על מדותיו', כי בזה כביכול מעביר העון שלא יהיה צער לשכינה, ועל פי דרכו 'מעבירין על פשעיו', דכיון שהוא גורם לשכינה נחת רוח על פי מדותיו 'מעבירין לו על כל פשעיו', שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עונותיו, וזהו מדה כנגד מדה, ודו"ק היטב".
והנה ענין שייכות שתי המדות "עושין מאהבה ושמחין ביסורין" מתבאר יפה בספרי רבוה"ק מאורי החסידות זי"ע בדרכי העבודה, וז"ל ספר 'התניא' (פרק כו): "והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא, ואפילו בני חיי ומזוני, מודעת זאת לכל מאמר רז"ל (ברכות נד.) 'כשם שמברך על הטובה (כו') [כך מברך על הרעה'], ופירשו בגמ' (שם ס:) 'לקבולי בשמחה', כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית, כי גם זו לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגלייא, שהוא ו"ה משם הוי"ה ב"ה, ועלמא דאתכסיא הוא י"ה... ולכן אמרו רז"ל כי ה'שמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'', כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העוה"ז, כדכתיב (תהלים סג, ד) 'כי טוב חסדך מחיים' וגו', וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא, כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון, ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא, שהיא יציאת חמה מנרתיקה שהיא מכוסה בו בעוה"ז, ולעתיד תתגלה מכסויה, דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא, ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז, ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחינת צל ולא אורה וטובה נראים". ובהכי מובן שפיר המשך המדות: "עושין מאהבה ושמחין ביסורין", כי מי שהוא בבחינת 'עושין מאהבה', וכלשון התניא: "אהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה", הריהו גם במדרגה נעלית של 'שמחין ביסורין', אחרי ש'קרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא', וכאמור (ראה עוד 'אורח לחיים' פר' שמות בפסוק ויען משה ופר' וארא ד"ה א"י וידבר ה' אל משה ואל אהרן ופר' תצוה בפסוק ואתה הקרב).
