התראת ספק
שבועות ג ע"ב
"אתמר: שבועה שאוכל ככר זו היום, ועבר היום ולא אכלה - רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אינו לוקה; רבי יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו; וריש לקיש אמר: אינו לוקה, התראת ספק היא, והתראת ספק לא שמה התראה".
על פי הכלל שהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש, הלכה שהתראת ספק שמה התראה. כך פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין טז, ד: "התראת ספק - התראה היא".
וקשה, הרי אמרו במסכת חולין דף פא ע"א: "אלא אמר רבא, הכי קא אמר רב המנונא: אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים, כיון דכמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר, מעידנא דקא שחיט הואי התראת ספק, והתראת ספק לא שמה התראה". וכן במסכת סנהדרין דף עז ע"ב: "ואמר רבא: זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה - חייב. ותנא תונא: כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו, במזיד - נהרגין, בשוגג - גולין. בשוגג גולין פשיטא! - במזיד נהרגין איצטריך ליה. מהו דתימא: התראת ספק היא; מי יימר דהדרה? - קא משמע לן". בשתי גמרות אלו משמע שדעת רבא שהתראת ספק אין שמה התראה. והלא הלכה כרבא לגבי רבי יוחנן להיותו בתרא.
ועוד שהרמב"ם עצמו פסק כרבא שהתראת ספק אינה התראה, בהלכות שבועות פרק ה הלכה א-ב: "מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים והוא לא זרק, או שלא זרק והוא זרק... ומכין אותו מכת מרדות... ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא? שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין".
וכן הקשה הזרע יצחק לר' יצחק לומברוזו מתוניס על מסכת כתובות דף לג ע"א: "תוס' בד"ה נתרי בהו מעיקרא כו' וא"ת ת"ל דהוי התראת ספק כו' עכ"ל הקשה יבין שמועה דף ע"ד ע"א מאי קו' דילמא רבא ס"ל כר"י דהוי התראה והכי פסק הרמב"ם פי"ו מהלכות סנהדרין והדין עמו דר"י ור"ל הלכה כר"י ורבא גופיה אמרה בפרק החולץ זה תמצית דבריו. ול"נ דלק"מ דמצינו בפירוש דרבא ס"ל כר"ל דלא שמה התראה בפרק אותו ואת בנו דף פ"א ע"א ואף שרש"י שם מחק אותה גירסא התוס' שם בדף הקודם קיימוה וע"ש בחידושי הרשב"א אמנם צריך לתת טעם אמאי רבא בפרק החולץ לא חשיב הא בהדי תלת מלי דהלכה כר"ל ועיין בהזהב דף מ"ח בתוספות".
כמו כן קשה שכתב הרמב"ם בהלכות שבת ה, ד: "והעושה מלאכה בין השמשות בערב שבת ובמוצאי שבת בשוגג חייב חטאת מכל מקום". האם בדוקא כתב הרמב"ם חייב חטאת, כלומר בשוגג, או שהוא הדין שחייב סקילה במזיד? כתב על כך בספר קובץ ראשונים על משנה תורה: "ומה שכתב חייב חטאת ולא אמר חייב סתם כשאר המקומות, מפני שאי אפשר שיתחייב זה מיתה. מפני שאין מיתה בלא התראה, והיא התראת ספק, שזמן בין השמשות עצמו ספק. הילכך לא יהיה זה המעשה אלא בשוגג, ואין בו אלא חיוב חטאת. וכן אמר בגמרא חייב חטאת ממה נפשך".
וקשה, אמנם הוא דייק מכך שהוזכר רק חיוב החטאת בדברי הגמרא במסכת שבת דף לה ע"ב: "אמר רבי יוסי ברבי זבידא: העושה מלאכה בשני בין השמשות - חייב חטאת ממה נפשך". אולם לשון הירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה א: "רבי יוסי בר' בון בעי אין תימר שנים ספק ראה שני כוכבים בערב שבת והתרו בו ועשה מלאכה ראה שני כוכבים במוצאי שבת והתרו בו ועשה מלאכה מה נפשך אם הראשונים יום הן אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים. ראה שני כוכבים בערב שבת וקצר כחצי גרוגרת בשחרית וקצר כחצי גרוגרת ראה שני כוכבים במוצאי שבת וקצר כחצי גרוגרת מה נפשך אם הראשונים יום הן אף האחרונים יום הן ויצטרף של שחרית עם של מוצאי שבת ויהא חייב על האחרונים אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויצטרף של שחרית עם של לילי שבת ויהא חייב על הראשונים". הרי שאותם הדברים ממש אמורים גם במזיד. והכלל הוא, שמשתדלים להשוות בין הבבלי לירושלמי, ולא לעשות ביניהם מחלוקת מתוך דיוק בלבד.
ועוד קשה, שהרמב"ם עצמו פסק הרי שהתראת ספק שמה התראה כנ"ל.
אלא שקיימים סוגים שונים של התראת ספק.
לכאורה כל התראה היא התראת ספק, הרי המתרה אינו יודע אם המותרה יעבור על התראתו! אלא שכמובן אין פירושה של התראת ספק שיש ספק אם יתבצע המעשה, אלא שיש ספק אם יש איסור במעשה. ובכך עסק רבא שקבע בפשטות שהתראת ספק אינה התראה, כאשר בשעת ההתראה לא ידוע אם יהיה במעשה איסור.
ואילו מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש עוסקת במקרה ביניים, בלאו הניתק לעשה. מצד אחד הדבר תלוי במותרה אם לעבור על איסור הלאו ואיתו גם על איסור העשה, לכן סובר רבי יוחנן שאין התראה כזו שונה מכל התראה. ואילו ריש לקיש סובר שצריך להבחין בין הלאו לבין העשה, וההתראה על הלאו היא התראת ספק, משום שקיום העשה הוא מעשה נפרד ועצמאי למרות שנעשה על ידי אותו אדם עצמו.
