תרומת מעשר / גיטין ל ע"ב
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
חובת הפרשת תרומות ומעשרות מוטלת על בעל התבואה לאחר שהוא אוסף את תבואתו וממרח אותה בגורן. הבעלים מפריש תרומה גדולה לכוהן, מעשר ראשון ללוי, וכן מעשר שני או מעשר עני. על כך הוסיפה התורה שכאשר הלוי מקבל את המעשר עליו להפריש עשירית ממנו לכוהן, וחלק זה נקרא "תרומת מעשר". בסוגייתנו נידונה הלכה חשובה המסייעת לברר את משמעותה של מצווה זו.
הגמרא בסוגייתנו דנה בשאלה אם יש לשער מן הסתם שהבעלים כבר הפריש תרומת מעשר מן המעשר קודם שנתן אותו ללוי. מתוך כך מקשה הגמרא על עצם האפשרות לעשות כן:
"וכי יש לו רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר? אין, אבא אלעזר בן גמלא היא; דתניא, אבא אלעזר בן גמלא אומר: 'ונחשב לכם תרומתכם' – בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר... כשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר".
רבי אלעזר בן גמלא מחדש שהבעלים יכול להפריש ולתרום בעצמו את תרומת המעשר, עוד בטרם ייתן את המעשר ללוי! מן הראשונים על אתר לא ברור מהי משמעותה של קביעה זו. המאירי כתב "שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כתרומה גדולה אף על פי שהמצוה ללוי", דהיינו עיקר המצווה מוטלת על הלוי, אלא שבעל הבית יכול למלא את חובתו של הלוי. כדברי המאירי עולה גם מלשון הרמב"ם (תרומות ג, יב), אולם התוספות (ל ע"ב ד"ה אין) כתבו:
"דכיון שהרשות בידו ושהה זמן גדול בביתו ומצוה עליה רמיא סתמא דמילתא דתקוניה תקניה".
מדברי התוספות עולה כי עיקר המצווה היא על הישראל!
נראה כי מחלוקת זו משקפת את הפער שבין שני חלקי פרשיית תרומת מעשר. פרשייה זו כתובה בפרשת שלח (במדבר יח, כה–לב), בסוף פרשיות התרומות והמעשרות, ובהתבוננות מקרוב נראה כי למעשה היא מתחלקת לשתי פרשיות המקבילות זו לזו:
במדבר יח, כה-כח:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:
וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב:
כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
במדבר יח, כט-לב:
מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ:
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב:
וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ:
קל לראות כי הפסוקים חוזרים על תכנים דומים בשני חלקי הפרשייה: החובה להרים מן המעשר את תרומת ה' השייכת לכהנים, כתנאי הכרחי לכך שהלויים יוכלו להשתמש במעשר לצורכיהם, "כתבואת גֹרן וכתבואת יקב".
אלא שאפשר לעמוד על הבדלים דקים בין שני החלקים. בחלק הראשון מצווים הלויים להרים "מעשר מן המעשר", וכן להלן נאמר "ונתתם ממנו... לאהרן הכהן", דהיינו כפי שמוטל על ישראל לתת מעשר ללויים, כך מוטל על הלויים לתת מעשר לכוהנים. וכך ביאר זאת ספר החינוך (שצו):
"ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סבת העבודה לה', נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם וגבוה מעל לכולם הוא שומר הכל יתעלה".
על הלויים להפנים את העובדה שמעמדם ביחס לכוהנים דומה למעמד ישראל ביחס ללויים, ולכן עליהם לתת מעשר לבעלי הדרגה הבכירה משלהם.
לעומת זאת, בחלק השני של הפרשייה נאמר שעל הלויים להרים "את מקדשו ממנו", ומשמע שעליהם להבדיל מן המעשר את החלק שכבר הוקדש. וכן להלן נאמר "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו", היינו שהרמת תרומת המעשר היא חלק מן הטיפול ב"קדשי בני ישראל". ניסוחים אלו מובילים להבנה אחרת ביחס לדין תרומת מעשר, כפי שכתב הרש"ר הירש (במדבר יח, כז):
"תרומת מעשר ניתנת לכהן על ידי הלוי, אך בעקיפין היא ניתנת על ידי הישראלי הנותן את המעשר שהוא חייב בו".
על פי הסבר זה, תרומת המעשר איננה מתנה שנותן הלוי עצמו אלא אחת ממתנותיו של הבעלים, והלוי הוא רק צינור להעברתה אל הכוהן. אפשר לנסח זאת כך: הבעלים חייב להפריש עשירית מן היבול כדי לתמוך בעובדי המקדש, והם מחלקים את המעשר בין הכוהנים ללוויים. לאור תפיסה זו מובנת יותר ההלכה שנתחדשה בסוגייתנו, שלפיה הבעלים עצמו יכול להפריש גם את תרומת המעשר.