מדוע דווקא "יוסף בן שמעון"?
הרב דב קדרון
גיטין כד ע"ב
בכמה מקומות בגמרא, כאשר מתארים מצב מסוים, כמו למשל כאשר יש שני אנשים בני אותו שם באותה עיר, חז"ל משתמשים בדוגמה של "יוסף בן שמעון".
ר' צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין עמוד סד) כותב שיש לעיין מדוע בחרו חז"ל דווקא את השם הזה שלא נמצא כמוהו, ולא, למשל, "ראובן בן יעקב", והרי דברי חז"ל לא באו במקרה ושלא בדקדוק ואפילו במקום שנקטו למשל המורגל יש בו טעם נעלם גם כן וכל שכן במקום שנקטו משל שאינו מורגל.
אלא, הוא מבאר, שתכונת הבנים מבררת את התכונה הנסתרת שהייתה באבות, כי בבנים נגלה מעמקי לב האבות והנעלמות שבהם. וכל בירור צריך להיות בהפכו, כמו שאברהם אבינו, שהיה כולו חסד, הוליד את יצחק, שהיה כולו דין, כדי לגלות שגם באברהם הייתה טבועה מידת הדין, וכל החסדים שעשה היו לשם שמים. וכן בתקופת המשנה, רבן גמליאל, שהיה תקיף, בירורו היה בבנו, רבן שמעון בן גמליאל, שהוא משלושה ענוותנין והוא העיקר (בבא מציעא פ"ד ב).
לכן בחרו חז"ל את השם יוסף בן שמעון, כי בשמעון היה לכאורה חיסרון גדול, שהרי נשיא שבט השמעוני חטא בבנות מדין, והבירור של השם שמעון נעשה על ידי השם יוסף, שעמד בניסיון עם אשת פוטיפר.
כלומר השם "יוסף בן שמעון" מבטא שלמות של בן שמגלה לעין כל שהחיסרון שלכאורה היה באביו – אינו חיסרון, וזהו עיקר עניינו של בן כלפי אביו.
